על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:46 pm
משנה ה
עד כה עסקנו באיסור התעסקות עם הגוי בימי אידיהם. במשנתנו נלמד על דברים שמשמשים את הגויים לעבודת האליל עצמו, שאותם אסור למכור להם כל ימות השנה, משום לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), שהרי גם הגויים אסורים לעבוד עבודה זרה כאחת משבע מצוות בני נח, ואסור לישראל להכשיל את הגוי בכך (גמרא יד. הובאה בתוס' יו"ט).
אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכֹּר לַגּוֹיִם כל ימות השנה, אִצְטְרוֹבָּלִין [- צנוברים מפרי עץ האלון], וּבְנוֹת שׁוּחַ [- תאנים לבנות] וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן - כל זמן שהם בעוקציהן. והטעם שאסור למכור להם את האצטרובלין ובנות שוח עם עוקציהן, לפי שהגויים תולין אותם בעוקציהן לפני האליל ודרכן לעובדו בכך (רש"י יד. ד"ה בפטוטרותיהן). וּלְבוֹנָה [-בושם זך ומעולה] שמשמש אותם להקטרה לאליל. וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן משמש אותם להקרבה והם מקפידים שיהא התרנגול לבן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין שכיון שקונה עוד תרנגולים שאינם לבנים, מוכח שלא קונה אותם להקרבה (רע"ב, תפאר"י). ולדעת תנא קמא גם ב'תרנגול לבן בין התרנגולין' אסור (רש"י יד. ד"ה הב"ע).
מוסיף רבי יהודה עוד קולא בתרנגול לבן, וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוצה למכור לגוי תרנגול לבן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הגויים מַקְרִיבִין תרנגול שחָסֵר לו אבר לַעֲבוֹדָה זָרָה. [הרמב"ן יד: ד"ה תרנגול כתב שת"ק חולק על רבי יהודה ואוסר למכור גם בקוטע אצבע התרנגול, והריטב"א שם ד"ה בעי כתב שת"ק מודה שמותר למכור בקוטע].
וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שאינם מיוחדים לעבודה זרה שרוצה למוכרם לגוי, סְתָמָן - אם הגוי לא אמר לו לאיזה צורך הוא קונה אותם, מֻתָּר לישראל למכור לו. וּפֵרוּשָׁן - אך אם הגוי מפרש בדבריו שקונה אותם לעבודה זרה, אָסוּר לו למכור לגוי [ואף אם משער שבאמת הגוי לא משתמש בזה לעבודה זרה, ורק אומר זאת כי הוא סבור שיוזילו לו בכך, אסור. (גמרא יד:)].
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב - תמרים משובחים, וְחָצָב - קנה סוכר (תוספות שם בשם הערוך, הובא ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב), ויש אומרים שהוא החצב שבו תיחם יהושע את הארץ (רש"י יד: ד"ה קשבא), וְנִקְלִיבָם - מין עשב משובח מאוד (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב), אָסוּר לִמְכֹּר לַגּוֹיִם, משום שמתוך חשיבותם היו רגילים להקריב מינים אלו לעבודה זרה (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב):
משנה ו
במשניות הקודמות למדנו על דברים שאסור למכור לגוי משום שישתמש בהם לעבודה זרה, כעת מביאה המשנה עוד דברים שאסור למכור לגוי מטעמים אחרים.
בהמה גסה היא בהמה שראויה לעבודה בשדה, ולכן אסור להשכירה ולהשאילה לגוי, כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת. משנתנו עוסקת במכירת בהמה דקה ובהמה גסה לגוי.
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה [- עז ושה וכדומה] לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין להם. שמצד הדין אין סיבה לאסור מכירת בהמה דקה, כיון שאינה ראויה לעשות מלאכה בשדה. אך יש מקומות שהחמירו על עצמם לאסור מכירת בהמה דקה לגויים, כדי שלא יבוא למכור להם בהמה גסה שאסור מן הדין (רש"י פסחים נג. ד"ה מקום, רע"ב פסחים פ"ד מ"ג). מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר בהמה דקה לגויים, אֵין מוֹכְרִין, כי מנהג המקום מחייב את כולם להחמיר כפי המנהג.
[יש ראשונים שביארו שהטעם שנהגו שלא למכור בהמה דקה לגויים, הוא מפני שהגויים חשודים על הרביעה, ואף שיש חזקה שאין הגוי רובע בהמתו שחס עליה שלא תעקר, יש מקומות שנהגו להחמיר, שלא רצו לסמוך על חזקה זו וחששו שמא יצרו יתגבר עליו וירבענה. וכפי דברי רב (בגמרא יד:), ואף שרב חזר בו (שם טו.), היינו שהוא מותר מצד הדין, אבל היו מקומות שנהגו לאסור (ריטב"א טו. ד"ה ורבי, והובאה דעה זו גם במאירי שם)].
וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה [-שוורים סוסים וחמורים] מן הדין. שגוזרים שמא ישכיר וישאיל לגוי בהמה גסה, והגוי יעבוד עמה בשבת, וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת (גמרא טו., הובאה ברמב"ם בפיהמ"ש, וברע"ב). ועוד גזרו, שמא ימכור לגוי את הבהמה בערב שבת סמוך לשקיעת החמה, והגוי שקונה את הבהמה יבקש לנסותה אם היא הולכת כראוי כשהיא טעונה משא, וכשהבהמה תשמע את קולו של ישראל המוכר כשהוא מדבר עם הקונה, היא תלך ארבע אמות ברשות הרבים, ונמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת (גמרא טו.), או מפני שהוא מוכרה לו לנסיון ואחר שלשה ימים יכול להחזירה לו, ואם יעשה בה מלאכה בשבת נמצא שעבד הגוי בבהמת ישראל (ירושלמי פ"א ה"ו).
ואף עֲגָלִים וּסְיָחִים [- שוורים וחמורים צעירים] שעצמותיהם שְׁלֵמִים, אסור למכרם כיון שהם ראויים לעשות מלאכה קלה. וְגם כשעצמותיהם שְׁבוּרִין אסור למכור אותם לגוי. לפי שגזרו על השבורים שמא ימכור גדולים ושלמים (רש"י יד: ד"ה עגלים). ועוד שהשבורים ראויים לטחון בריחיים (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
המשנה מביאה שני תנאים החולקים שמקילים בזה.
רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּבהמה שְׁבוּרָה, משום שאין רגילים להשתמש בה למלאכה, ומן הסתם הגוי קונה אותה כדי לשוחטה ואינו משהה אותה חיה, ועל כן אין לחשוש שיראו אותה אחרים אצלו וימכרו לו בהמה שלימה (רש"י טז. ד"ה שאינה).
וְכן בֶן בְּתֵירָא חולק על תנא קמא ומַתִּיר בְּסוּס, כיון שעומד רק לרכיבה, שאינה אסורה מן התורה כיון שהחי הרוכב עליו הוא נושא את עצמו, ואין זה נחשב שהסוס מרכיב אותו (רש"י שבת צג: ד"ה את החי). אבל חכמים אומרים שרק ברכיבת אדם אומרים 'החי נושא את עצמו' ואין איסור רכיבה מהתורה, אבל אסור למכור לציידים שמביאים על הסוס את העופות שצדו, כי את העופות אסור להרכיב על הסוס. ורק אם ידוע שהסוס עומד לרכיבת אדם בלבד מותר למכור (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
[בגמרא (טז.) הביאו את דעת רבי שסובר שאסור למכור כל סוס, משום שלדעתו הסוס עומד גם למלאכה כיון שכשהוא מזקין מעבידים אותו בריחיים, ועוד שיש איסור למכור כלי מלחמה לגויים (כמבואר במשנה דלהלן), וסוס הוא אחד מכלי המלחמה (גמרא טז., ובתוס' רעק"א ביאר כן בדעת ת"ק):
משנה ז
משנתינו מבארת שאין מוכרים לגויים דברים העלולים להביא נזק לרבים, וכן אין בונים עמהם מבנים העלולים להזיק לרבים.
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת כי אסור לסייע להם להזיק. וְכן כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים כגון כלי המלחמה חרבות ורמחים, וכלי העינוי כגון השלשלאות והכבלים והקולרים. שלא לעזור למשחיתין להשחית(רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי - טירה גבוהה ושם יושבים לדון בני אדם ומפילים אותם משם והם מתים. גַּרְדּוֹם - בית משפט שדנים בו דיני נפשות להריגה. וְאִיצְטַדְיָא - מקום לשחוק ומביאים שוורים פראים להילחם עם אדם שהתחייב מיתה בדינם (רע"ב, תפא"י). וּבִימָה - מגדל צר וגבוה שמפילים ממנו את הנידון למוות. את כל אלו אסור לבנות כדי שלא ייתפש ישראל וימות שם (רש"י טז. ד"ה בימה), ואם לא יהיה להם מקום מזומן לדונו אולי יזדמן לו הצלה ממקום אחר (ר"י מלוניל עבודה זרה פ"א מ"ז). ויש מפרשים שעושים אותה בשביל להעמיד עליה עבודה זרה (ר"י מלוניל להלן משנה ט', ד"ה ובימה).
אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת - בניינים העשויים לשעשוע וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת, שלא ממיתים בהם בני אדם ואינם לעבודה זרה (רע"ב). וכשבונים בית מרחץ והִגִּיעוּ לַכִּפָּה - כמין חלון עמוק בכותל וסתום מאחוריו וראשו עשוי כמין קשת (רמב"ם בפיהמ"ש, תפא"י), שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה -שדרכם היה להעמיד בה דמות של האלילה אפרודיטא (רש"י וריטב"א טז.), אָסוּר להם לִבְנוֹת את הכיפה, כי אסור לסייע ולבנות בסיס לעבודה זרה (ב"י יו"ד סי' קמג ד"ה אסור):
משנה ה
עד כה עסקנו באיסור התעסקות עם הגוי בימי אידיהם. במשנתנו נלמד על דברים שמשמשים את הגויים לעבודת האליל עצמו, שאותם אסור למכור להם כל ימות השנה, משום לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), שהרי גם הגויים אסורים לעבוד עבודה זרה כאחת משבע מצוות בני נח, ואסור לישראל להכשיל את הגוי בכך (גמרא יד. הובאה בתוס' יו"ט).
אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכֹּר לַגּוֹיִם כל ימות השנה, אִצְטְרוֹבָּלִין [- צנוברים מפרי עץ האלון], וּבְנוֹת שׁוּחַ [- תאנים לבנות] וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן - כל זמן שהם בעוקציהן. והטעם שאסור למכור להם את האצטרובלין ובנות שוח עם עוקציהן, לפי שהגויים תולין אותם בעוקציהן לפני האליל ודרכן לעובדו בכך (רש"י יד. ד"ה בפטוטרותיהן). וּלְבוֹנָה [-בושם זך ומעולה] שמשמש אותם להקטרה לאליל. וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן משמש אותם להקרבה והם מקפידים שיהא התרנגול לבן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין שכיון שקונה עוד תרנגולים שאינם לבנים, מוכח שלא קונה אותם להקרבה (רע"ב, תפאר"י). ולדעת תנא קמא גם ב'תרנגול לבן בין התרנגולין' אסור (רש"י יד. ד"ה הב"ע).
מוסיף רבי יהודה עוד קולא בתרנגול לבן, וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוצה למכור לגוי תרנגול לבן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הגויים מַקְרִיבִין תרנגול שחָסֵר לו אבר לַעֲבוֹדָה זָרָה. [הרמב"ן יד: ד"ה תרנגול כתב שת"ק חולק על רבי יהודה ואוסר למכור גם בקוטע אצבע התרנגול, והריטב"א שם ד"ה בעי כתב שת"ק מודה שמותר למכור בקוטע].
וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שאינם מיוחדים לעבודה זרה שרוצה למוכרם לגוי, סְתָמָן - אם הגוי לא אמר לו לאיזה צורך הוא קונה אותם, מֻתָּר לישראל למכור לו. וּפֵרוּשָׁן - אך אם הגוי מפרש בדבריו שקונה אותם לעבודה זרה, אָסוּר לו למכור לגוי [ואף אם משער שבאמת הגוי לא משתמש בזה לעבודה זרה, ורק אומר זאת כי הוא סבור שיוזילו לו בכך, אסור. (גמרא יד:)].
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב - תמרים משובחים, וְחָצָב - קנה סוכר (תוספות שם בשם הערוך, הובא ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב), ויש אומרים שהוא החצב שבו תיחם יהושע את הארץ (רש"י יד: ד"ה קשבא), וְנִקְלִיבָם - מין עשב משובח מאוד (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב), אָסוּר לִמְכֹּר לַגּוֹיִם, משום שמתוך חשיבותם היו רגילים להקריב מינים אלו לעבודה זרה (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב):
משנה ו
במשניות הקודמות למדנו על דברים שאסור למכור לגוי משום שישתמש בהם לעבודה זרה, כעת מביאה המשנה עוד דברים שאסור למכור לגוי מטעמים אחרים.
בהמה גסה היא בהמה שראויה לעבודה בשדה, ולכן אסור להשכירה ולהשאילה לגוי, כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת. משנתנו עוסקת במכירת בהמה דקה ובהמה גסה לגוי.
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה [- עז ושה וכדומה] לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין להם. שמצד הדין אין סיבה לאסור מכירת בהמה דקה, כיון שאינה ראויה לעשות מלאכה בשדה. אך יש מקומות שהחמירו על עצמם לאסור מכירת בהמה דקה לגויים, כדי שלא יבוא למכור להם בהמה גסה שאסור מן הדין (רש"י פסחים נג. ד"ה מקום, רע"ב פסחים פ"ד מ"ג). מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר בהמה דקה לגויים, אֵין מוֹכְרִין, כי מנהג המקום מחייב את כולם להחמיר כפי המנהג.
[יש ראשונים שביארו שהטעם שנהגו שלא למכור בהמה דקה לגויים, הוא מפני שהגויים חשודים על הרביעה, ואף שיש חזקה שאין הגוי רובע בהמתו שחס עליה שלא תעקר, יש מקומות שנהגו להחמיר, שלא רצו לסמוך על חזקה זו וחששו שמא יצרו יתגבר עליו וירבענה. וכפי דברי רב (בגמרא יד:), ואף שרב חזר בו (שם טו.), היינו שהוא מותר מצד הדין, אבל היו מקומות שנהגו לאסור (ריטב"א טו. ד"ה ורבי, והובאה דעה זו גם במאירי שם)].
וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה [-שוורים סוסים וחמורים] מן הדין. שגוזרים שמא ישכיר וישאיל לגוי בהמה גסה, והגוי יעבוד עמה בשבת, וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת (גמרא טו., הובאה ברמב"ם בפיהמ"ש, וברע"ב). ועוד גזרו, שמא ימכור לגוי את הבהמה בערב שבת סמוך לשקיעת החמה, והגוי שקונה את הבהמה יבקש לנסותה אם היא הולכת כראוי כשהיא טעונה משא, וכשהבהמה תשמע את קולו של ישראל המוכר כשהוא מדבר עם הקונה, היא תלך ארבע אמות ברשות הרבים, ונמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת (גמרא טו.), או מפני שהוא מוכרה לו לנסיון ואחר שלשה ימים יכול להחזירה לו, ואם יעשה בה מלאכה בשבת נמצא שעבד הגוי בבהמת ישראל (ירושלמי פ"א ה"ו).
ואף עֲגָלִים וּסְיָחִים [- שוורים וחמורים צעירים] שעצמותיהם שְׁלֵמִים, אסור למכרם כיון שהם ראויים לעשות מלאכה קלה. וְגם כשעצמותיהם שְׁבוּרִין אסור למכור אותם לגוי. לפי שגזרו על השבורים שמא ימכור גדולים ושלמים (רש"י יד: ד"ה עגלים). ועוד שהשבורים ראויים לטחון בריחיים (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
המשנה מביאה שני תנאים החולקים שמקילים בזה.
רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּבהמה שְׁבוּרָה, משום שאין רגילים להשתמש בה למלאכה, ומן הסתם הגוי קונה אותה כדי לשוחטה ואינו משהה אותה חיה, ועל כן אין לחשוש שיראו אותה אחרים אצלו וימכרו לו בהמה שלימה (רש"י טז. ד"ה שאינה).
וְכן בֶן בְּתֵירָא חולק על תנא קמא ומַתִּיר בְּסוּס, כיון שעומד רק לרכיבה, שאינה אסורה מן התורה כיון שהחי הרוכב עליו הוא נושא את עצמו, ואין זה נחשב שהסוס מרכיב אותו (רש"י שבת צג: ד"ה את החי). אבל חכמים אומרים שרק ברכיבת אדם אומרים 'החי נושא את עצמו' ואין איסור רכיבה מהתורה, אבל אסור למכור לציידים שמביאים על הסוס את העופות שצדו, כי את העופות אסור להרכיב על הסוס. ורק אם ידוע שהסוס עומד לרכיבת אדם בלבד מותר למכור (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
[בגמרא (טז.) הביאו את דעת רבי שסובר שאסור למכור כל סוס, משום שלדעתו הסוס עומד גם למלאכה כיון שכשהוא מזקין מעבידים אותו בריחיים, ועוד שיש איסור למכור כלי מלחמה לגויים (כמבואר במשנה דלהלן), וסוס הוא אחד מכלי המלחמה (גמרא טז., ובתוס' רעק"א ביאר כן בדעת ת"ק):
משנה ז
משנתינו מבארת שאין מוכרים לגויים דברים העלולים להביא נזק לרבים, וכן אין בונים עמהם מבנים העלולים להזיק לרבים.
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת כי אסור לסייע להם להזיק. וְכן כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים כגון כלי המלחמה חרבות ורמחים, וכלי העינוי כגון השלשלאות והכבלים והקולרים. שלא לעזור למשחיתין להשחית(רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי - טירה גבוהה ושם יושבים לדון בני אדם ומפילים אותם משם והם מתים. גַּרְדּוֹם - בית משפט שדנים בו דיני נפשות להריגה. וְאִיצְטַדְיָא - מקום לשחוק ומביאים שוורים פראים להילחם עם אדם שהתחייב מיתה בדינם (רע"ב, תפא"י). וּבִימָה - מגדל צר וגבוה שמפילים ממנו את הנידון למוות. את כל אלו אסור לבנות כדי שלא ייתפש ישראל וימות שם (רש"י טז. ד"ה בימה), ואם לא יהיה להם מקום מזומן לדונו אולי יזדמן לו הצלה ממקום אחר (ר"י מלוניל עבודה זרה פ"א מ"ז). ויש מפרשים שעושים אותה בשביל להעמיד עליה עבודה זרה (ר"י מלוניל להלן משנה ט', ד"ה ובימה).
אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת - בניינים העשויים לשעשוע וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת, שלא ממיתים בהם בני אדם ואינם לעבודה זרה (רע"ב). וכשבונים בית מרחץ והִגִּיעוּ לַכִּפָּה - כמין חלון עמוק בכותל וסתום מאחוריו וראשו עשוי כמין קשת (רמב"ם בפיהמ"ש, תפא"י), שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה -שדרכם היה להעמיד בה דמות של האלילה אפרודיטא (רש"י וריטב"א טז.), אָסוּר להם לִבְנוֹת את הכיפה, כי אסור לסייע ולבנות בסיס לעבודה זרה (ב"י יו"ד סי' קמג ד"ה אסור):