כּוֹתָר כתב: ↑
בס"ד,
סיפורים שאספתי מאוצרותיהם של אחרים.
מתחרד שגילה את האור האמיתי
הייתי נער בן 14-15 למדתי בחורב ירושלים, אהבתי לאכול, ספורט ועוד דברים אסורים...
פעם אחת, מישהו הציע לעשות ביקור "מעניין" בישיבה חרדית לשבת אחת - נסעתי לקרית מלאכי למי שמכיר. לא יודע מה קרה לי שם אבל בשבת אחת נהפך לבי בקרבי, התרגשתי מאד, בכיתי ממה שראיתי, כזה פרומקייט ורצינות, ויכוחים סוערים בלימוד.
לא היה לי אף פעם איזשהו קשר רגשי למצוות. מאותו שבת חשקה נפשי מאד מאד מאד ללכת לישיבה לישב באוהלה של תורה. אל תחשבו שהיה לי לא טוב, הבית היה עמיד ב"ה, הורים חמים וטובים. הזנחתי את כל לימודי החול, ספורט, בני עקיבא ושאר מרעין בישין. למדתי ולמדתי אך עדיין הייתה חשקה נפשי מאד ללכת ללמוד יומם ולילה בישיבה בק"מ.
לא ברור איך קורה כזה דבר לנער ריק מתוכן שביום אחד בהיר הלב האבן נעשה חם ובוער לכל דבר שבקדושה. התפילות (שמ"ע) היו עורכות מעל חצי שעה, לא בנערווין ולחץ, רק בתשוקה לבורא עולם ושאזכה לקיים את האחת שאלתי והרצון לקרבת ה'באופן כללי.
אבל מה עושים עם ההורים שלא רצו לשמוע, הם דתיים, שומרי תו"מ ברמה שלהם, וודאי שלא הייתה להם התנגדות ללימוד תורה באופן כללי אך פרנסה מה תהיה עליה, בגרויות וכדו'. אבי שיחי' מהנדס בכיר ואמי מורה לאנגלית באוניברסיטאות. היה לי קשה שאני שורף את הזמן היקר כי ס"ס לא יכלתי לגמרי להשמט משיעורי החול על אף שעשיתי את זה הרבה מאד. גם לי הציעו ללכת לתיכון חזק יותר או ישי"ק "משלנו" ואף הלכתי לראות ולהתרשם אך זה לא מה שראיתי בישיבה בקרית מלאכי.
אבל אם ההורים לא מסכימים, בגיל כזה העסק די תקוע. ונזכרתי! הרי יש בורא עולם!
" 9 חודשי עיבור"
התחננתי בדמעות שליש כפשוטו ממש, הדמעות החמות היו נוטפות באומרי כי אבי ואמי עזבוני (רוחנית) וד' יאספני וכו' אחת שאלתי מאד ד' אותה אבקש וכו' שבתי בבית ד' וכו'.
קשה לתאר, נער בן 14.5 מבקש מעומקא דליבא שרק יזכה לשבת באוהלה של תורה. הייתי אומר לד' "אינני מבקש ממך לא כסף ולא זהב רק את הזכות לשבת ללמוד בישיבה יומם ולילה". אבי היה גבאי בביהכ"נ והמפתח היה זמין. הרבה פעמים בערך ב 12בלילה הייתי יוצא בשקט לבית כנסת לבקש ולהתחנן על נפשי בדמעות זורמות כפשוטו. וכשסיימתי את התהילים הייתי לי הרגשה עמוקה מאד, ד' איתי, הוא שמע טוב טוב.
החודשים עברו ועדיין לא נושעתי, ירדתי במשקל אולי 10 קילו מצער שלא מתמלאת תשוקתי, עד שלא הייתה ברירה, אמי פגשה את המנהל דאז והוא אמר לה הבן שלך רוצה ישיבה, הוא כנראה יהיה או בישיבה או בבית החולים, הוא בצער גדול.
זה עדיין לא עזר ולא הסכימו. הגיע אלול הייתי באיזה בית כנסת חרדי ברמות ביקשתי להגיד סליחות, נגשתי ליהודי אחד ושאלתי איפה יש פה סליחות. הוא הסתכל עלי ואמר לי אתה לומד בתלמוד תורה ? (השאלה נחתה לא יודע מאיפה. אבל לשאול כזו שאלה לנער בן 14 עם כיפה סרוגה ועם חולצה כפי שנוהגים ללבוש ונעלי ספורט הוא מוזר ביותר).
אמרתי לו אולי כבודו מתכון שאני רוצה ללמוד בכזה מקום, והוא השיב כן לזה הכונה. תבוא אלי לישיבה יש לי איתך דיבור, אני ראש ישיבה בקרבת מקום. אכן נגשתי למשרד והוא התחיל להגיד שהוא ראה בי משהו שקשור לת"ת.... לא יודע איך לקרוא לזה 20 שנה אחרי אבל זה "מופת".
אמרתי שאני רוצה ללכת לישיבה ולא הולך, הוא הציע את קרית מלאכי והשבתי לו "נו, לשם אני מנסה כבר 9 חודשים". מיד הגיב "פשוט תגיד להורים שהחלטתי ללכת לישיבה וזהו".
היה נשמע הזוי שכאילו זה יפתור את כל הבעיות עם ההורים, וכאילו שלא ראו את זה עלי חודשים ע"ג חודשים שאני בכיוון הזה בעקשנות. אבל הייתי תמים ואם ככה אומר רב אז ככה אעשה.
הגעתי הביתה ואמרתי שהחלטתי ללכת לישיבה ואבי עשה עם הראש תנועה של "לא" - 4 ימים אח"כ באופן פלאי הסכימו שאלך ללמוד שמה! אני קורה לזה 9 חודשי עיבור. בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו הבא להטהר מסייעין אותו ועי' שם מהרש"א.
קשה לתאר את ההרגשה שהיתה שעמדתי בפתח הישיבה אך הפעם לא כמבקר אלא תלמיד קבוע. הרגשתי כמו אסיר שיצא מבית האסורים אחרי 25 שנה שביציאה אומר בלב "הנה ברגעים אלו אני מתחיל לחיות חיים חדשים". אמרתי לעצמי אני חייב להגיד הלל (אך גם אז ידעתי שלא אומרים בלי שרב יורה שמותר לברך(.
זה לא נגמר ככה, כי מה שהיה איתי היה עם אחי בגיל 12, ואף הוא למד בחורב בבי"ס בקטמון כמדו', אך כיון שכבר היה מי שסלל כזה מסלול בבית, לקח לו רק 5 חודשים, ובגיל 13 עבר ליש"ק של הרב מנדלסון בגבעת שאול ומשם אחרי כמה שנים לארחות תורה.
אמנם צריכים לדעת שבגיל צעיר צריכים ליווי וייעוץ על כל צעד וצעד. אני ממליץ על הרב עמית, יש לו חכמה ונסיון בכל הקשור לנ"ל. אך בעיקר להתפלל לד' והישועה מובטחת.
עי' באגרות החזו"א ח"ג ס"ב "כמו בקנין הכסף והרכוש, אין ההשתדלות רק פרעון חוב, וחלילה לחשוב כחי ועוצם וגו', כן השתדלות הצלת נפש רק מצוה, אבל צריך לזכור שאין בכחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים שערי רחמים שמעשה ידינו יכוננו את המבוקש, ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה הוא פועל יותר מהמשתדל וכו'".
ופה אעצור לשעה חדא, ואודה לד' מאד על עוד פרט שהחזיקני בל אשבר ממסע קשה זה, והוא שהזמין לי ד' בהשגחה ברורה ללא ספק, שבהיותי בר מצוה הביאו לי למתנה ספר תהילים, ובסופו הודפס קונטרס של בעל השומר אמונים הנקרא מאמר השגחה פרטית. ואומר בשפה ברורה: שלולי קריאה בספר זה לא הייתי מגיע עד הלום, פשוט ללא ספק. הקונטרס מבאר את כל הענין של השגחה פרטית איך שהכל נעשה בתכנון מדויק מב"ד של מעלה, ואיך שכל פרט ופרט עד הפרטים הקטנים ביותר מושגחים, וכתב על לבנים שבבנין, שכל לבינה נקבע איזה מוץ יהיה בלבינה זו ואיזו בלבינה זו. והענין שכל צער ואי הצלחה של אדם מדוד ושקול מאיתו יתברך. ושאין בכח חבירו כלל וכלל להכאיב למנוע ממנו דבר טוב, וכולם אינם אלא ידה אריכתא של הרבש"ע. כל אויבי ישראל המציקים אינם אלא שלוחה דרחמנא. ואם כך נעשה לך אזי כך הוא הטוב אמיתי לך. ועוד ועוד בלשון פשוטה שגם אז בתור בחור ריק מלימוד יכל להבין.
וזה החזיקני שבעצם אין אדם בעולם שאני נחסם על ידו, אלא כך הוא רצון הבורא שלא אוכל עתה להיות בישיבה. וזכורני היטב משפט שאמר לו אחד הבחורים בישיבה הנ"ל, שבעצם יש זמן שמשמיא מעכבים אותך לבוא לישיבה ויבוא היום שינתקו ממך כל המעכבים לבוא. מילים אלו ועם אמונה החזקה שקבלתי מהספר הנ"ל חזקוני מעל הכל ועד שאכן ניתקו מעלי כל חבלי המעכבים.
---------
בקיצור נמרץ אכתוב ההרגשה שקוננה בי בהגיעי לשערי הישיבה. היה זה סוף לתשע חודשי חוסר אונים וציפיה ודכדוכה של נפש. תארו לעצמכם אדם שהיה בבית כלא כמה שנים טובות והתגעגע לאשתו ובניו, מהי הרגשתו ביום יציאתו לדרור, ובפרט אם לא היה יום ידוע שהיה אמור לצאת, אלא לפתע פתאום אמרו לו שלא ישאר כאן לכל החיים, כן היה הרגשתי אז. יצאתי מאפילה לאורה, הגעתי לארמון המלוכה, ליום זה צפיתי ליום זה קיויתי, פה אוכל לעשות שטייגען להתרומם להתעלות. הנני זוכר היטב המחשבה שעברה בראשי, "אם היה אפשר הייתי אומר עכשיו הלל הגדול". בתפילות של אותם זמנים לא הייתי מפסיק לשבח ולהודות לבוראי על הטובה העצומה הזו, שנתן לי ג"כ להיות מיושבי ביה"מ, שמח בשמחת התורה, פרוש מהבלי הזמן ומרוץ החיים.
הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל
בבני ברק נפטר הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל והוא בשנות השבעים לחייו
היה אברך בכולל חזון איש במשך עשרות שנים מנישואיו ועד פטירתו
לדברי מכריו היה אברך שיושב בכולל כל ימי חייו, ואין לו כלום בעולמו חוץ מהתורה
היה דבוק מאוד בגר"ש אויערבאך זצ"ל
בדידי הוה עובדא שעשיתי אסיפה לצורך מגבית מסויימת. והנואם המרכזי היה אדם מראשי מפלגה שר' יצחק התנגד אליה מאד, ועליו במיוחד היתה לו בקורת חריפה. וידעתי שמאד הכעסתיו בהבאת אותו אדם. מלבד שאר מעשים ודעות שלי שהיו לצנינים בעיניו.
וכל עניין המגבית היה לאנשים שאינם ממפלגתו.
ובאותה תקופה טרח ובא לביתי (המרוחק ממנו) כמעט מידי יום עם עוד סכום כסף, וס"ה הביא יותר מעשרת אלפים ש"ח!
ואצ"ל שלא אמר לי אפילו רמז של בקורת.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו, ואולי ירחיבו בכל שהוא את מוחם של צרי הדעת.
אוסיף כאן כמה מילים על האיש הנלבב הלזה.
מלבד תפילותיו המיוחדות, היתה לו אכפתיות מכל יהודי. זכורני לפני כעשרים שנה התפללתי מנחה בשטיבלאך בית הלל והיה שם חתן בשבע ברכות.
ור' יצחק אמר אחרי התפילה בערך בנוסח הזה (עם כל החיות שלו) שיש כאן חתן זה מדבק. כי הוא מביא איתו שמחה עצומה לכל מקום שהוא הולך.
אז אנחנו מרגישים צורך לרקוד, ואנחנו מבקשים שתצטרף אלינו, והדביק את כל המניין במצב רוח עליז ורקדו עם החתן שנהנה טובא מהיחס.
וכן ראיתי פעם באחד מבתי המדרשות אברך צעיר שנקלע לשם וקיבל גערה קולנית מגבאי קשה יום, ונפלו פניו.
ר' יצחק נכח שם באותה שעה, ומיד ניגש אל האברך הנפגע ולקחו הצידה וניחמו והרגיעו במשך דקות ארוכות שזו תופעה רגילה כאן, ולא עשית שום דבר רע.
ואף אחד גם לא חושב כך, כי רגילים מאד בגערותיו של הגבאי, ולא נגרע מאומה מכבודך אצל אף רואה וכו' וכו'.
בדידי הוה עובדה- שאני הקטן נולדתי 70 דקות אחרי שקיע"ח של ליל שבת (בחורף), ושאל אאמו"ר זצ"ל למורו ורבו מרן הג"ר קאטלר זצוק"ל מתי לעשות את הברית.
ובתחילה אמר הגרא"ק שהוא צריך ג' ימים כדי להתיישב בדבר, (ושמעתי אח"כ מהג"ר ליב רוטקין זצ"ל - שהיה מתלמידיו הותיקים של מרן הגרא"ק זצ"ל עוד מימי הישיבה בקלצק - ואח"כ גם בישיבת ליקווד בארה"ב שזאת היתה הפעם היחידה שהוא זוכר מכל ימיו אצל הגרא"ק שכשנשאל מרן הגרא"ק שאלה בהלכה שלא פסק את ההלכה מיד, אלא ביקש 3 ימים להתיישב בדבר) - ואחר 3 ימים אמר שיש לו תשובה, אבל לפני שהוא פוסק הוא רוצה לשמוע דעת התלמידי חכמים שבישיבתו מה יש להם לומר בענין.
סיפר אאמו"ר זצ"ל שא' מתלמידי הישיבה ניגש להגרא"ק זצ"ל ואמר לו שלכאורה מדברי המשנה ברורה מוכח שדעתו כשיטת רבנו תם.
השיב לו מרן הגרא"ק "אני לא מבין אותך - הרי אמרתי שאני צריך 3 ימים להתיישב בדבר, והרי מהו הדבר הראשון שאדם עושה כשיש לו שאלה בהלכה? - הוא פותח משנה ברורה לראות אם הוא אומר משהו על זה.
וא"כ ממ"נ - אם גם אני עשיתי כך, וראיתי את דברי המשנ"ב בענין - א"כ מה באת לחדש לי? ואם אתה חושב אולי לא הסתכלתי לראות את דברי המשנ"ב בזה א"כ אני סתם שוטה, ולמה באת לדבר אתי בלימוד בכלל?