על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:58 pm
משנה ג
הדינים הקודמים בהם עסקה המשנה היו על זמנים קצובים, יום, שבוע, עד הפסח וכדו'. ומשנתינו מבארת את הדין כשקבע את נדרו לזמן שאינו קצוב.
האומר הריני אוסר עלי בקונם עַד זמן הַקָּצִיר של התבואה, או עַד זמן הַבָּצִיר של הענבים, או עַד זמן הַמָּסִיק של הזיתים (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב). לכל אלה אין משך זמן קצוב, שיהיו נמשכים באותו זמן ולא יותר (ר"ן סא. ד"ה וכל), שפעמים ממהרים להבשיל וקוצרים אותם מוקדם ופעמים מאחרים להבשיל וקוצרים אותם מאוחר (המפרש המיוחס לרש"י סא: ד"ה וכל, שטמ"ק בשם רשב"א ד"ה מתניתין, מלאכת שלמה). לכן בין אם אמר 'עד הקציר' ובין אם אמר 'עד שיהא הקציר', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ תחילת זמן הקציר, או הבציר או המסיק. ואפילו כשאמר 'עד שיהא' אוסר רק עד תחילתן ולא עד סופן (ר"ן סא: ד"ה עד, ותוספות שם). שאי אפשר לפרש שכוונתו 'עד שיהא' כל זמן שהוא הווה, שכיון שאין להם זמן קצוב, ודאי שאינו אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה, ועל כן אנו אומדים בדעתו שכוונתו עד שיגיע.
כפי שאמרנו בדוגמאות שהוזכרו, זֶה הַכְּלָל בכל לשון שנודר, כָּל שאוסר עד זמן מסוים שֶׁמשך זְּמַנּוֹ קָבוּעַ, כגון פסח שקבעה בו תורה זמן שבעה ימים (ר"ן), וְאָמַר הנודר עַד שֶׁיַּגִּיעַ אותו הזמן, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ ולא יותר. ואם אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא אותו הזמן, אָסוּר עַד שֶׁיֵצֵא – שיסתיים אותו הזמן, שמשמעות הלשון 'שיהא' לאסור כל זמן שהווה, כמבואר לעיל במשנה ב', שכיון שידע משך זמן איסורו אוסר עצמו בו (ר"ן).
וְכָל שאוסר עד זמן מסוים שֶׁאֵין משך זְמַנּוֹ קָבוּעַ כגון קציר ובציר שאין זמנם קצוב, בֵּין אם אָמַר הנודר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אם אָמַר הנודר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, שודאי שאין כוונת הנודר להיאסר לזמן בלתי קצוב, ולכך גם כשאמר 'עד שיהא' ברור לנו שהתכוון לאסור רק עד שיגיע (רע"ב).
[הירושלמי מסתפק באדם שקבע זמן למשתה בנו, ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיגיע משתה בני. האם המשתה נחשב כדבר שזמנו קבוע. או שמאחר שהוא יכול לדחותו לאחר זמן הוא כמי שאין זמנו קבוע]:
משנה ד
בימיהם היו רגילים לקרוא 'קיץ' לזמן הבשלת התאנים ולקיטתם, על שם שקוצצים את התאנים ביד (ר"ן סא: ד"ה עד, רמב"ם בפיהמ"ש). בתחילת עונת ה'קיץ' כשהבשילו התאנים היו מלקטים את חלקם לסלים, ואת חלקם היו מותירים לייבוש בשדה על מחצלות.
האומר הריני אוסר דבר עלי בקונם, בין אם אמר עַד הַקַּיִץ – זמן בישול התאנים, ובין אם אמר עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ, אינו אסור אלא עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס את התאנים בְּכַלְכָּלוֹת –בסלים, כלומר שזמן הקיץ הוא כאשר הבשילו כבר הרבה תאנים, והחלו לקצוץ אותם ולהכניסם בסלים (רע"ב). ואף כשאמר 'עד שיהא' אסור עד התחלת זמן הקיץ, לפי שאין זמנו קבוע (ר"ן סא: ד"ה עד הקיץ).
אם אמר עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַקַּיִץ, הוא נאסר עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת – המחצלות, כשהתייבשו התאנים המונחות לייבוש על המחצלות בשדה, וקיפלו את רוב המחצלות להניחם לשנה הבאה (ברייתא בגמרא סא:, רע"ב), אז נגמרת עונת הקיץ (רמב"ם נדרים פ"י ט, ובפיהמ"ש).
ויש מפרשים 'עד שיקפלו המקצועות', שיקפלו את הסכינים לתוך קתיהם ויצניעו אותם לשנה הבאה, והם סכינים מיוחדות שהיו חותכים בהם את התאנים היבשות כדי לעשות מהם עיגולי דבילה (ר"ן שם ד"ה עד שיקפלו, רא"ש שם בפירושו הראשון).
שנינו לעיל (משנה ג') שהאומר 'עד הקציר' אינו אסור אלא עד שיגיע הקציר. היות והלשון 'קציר' משמשת גם לקציר של חיטים, וגם לקציר של שעורים, וקציר חיטים מאוחר משל שעורים (תפא"י). וכן הזמן שקוצרים בבקעה אינו שווה לזמן הקצירה בהר. משנתינו מבארת לאיזה 'קציר' הוא מתכוון.
אדם שנדר עַד הַקָּצִיר, ויש במקומו גם קציר של חיטים וגם קציר של שעורים (תוספות), בודאי שכוונתו לאסור עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לִקְצוֹר קְצִיר חִטִּים אֲבָל לֹא התכוון לקְצִיר שְׂעוֹרִים שזמנו מוקדם, שכיון שלא פירש אלא אמר קציר סתם, בוודאי כוונתו לקציר שחשוב יותר אצל אנשים שהוא קציר חיטים (ר"ן סב: ד"ה עד הקציר). אבל אם במקום שנדר, כשאומרים קציר סתם מתכוונים לקציר שעורים (ר"ן שם ד"ה הכל), וכגון שרוב תבואות המקום של שעורים (רע"ב), דנים את הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ ונאסר עד זמן קציר שעורים. ובכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור באותו מקום (טור יו"ד רכ).
וכן אִם בשעת הנדר הָיָה בָּהָר, נאסר עד שיגיע זמן הקציר בָּהָר. וְאִם בשעת הנדר הָיָה בַּבִּקְעָה, נאסר עד שיגיע זמן הקציר בַּבִּקְעָה. כי הכל נידון לפי המקום שהיה בשעה שנדר. ואפילו אם בשעה שנדר היה בהר, ואחר כך ירד לבקעה והגיע זמן הקציר בבקעה, כיון שלא הגיע זמן הקציר בהר אסור, עד שיגיע זמן הקציר בהר (גמרא סב:):
משנה ה
עונת הגשמים בתחילת החורף הנקרא 'יורה' מתחלקת לשלושה זמנים, וכל זמן נקרא 'רביעה' משום שהיא מרביעה ומפרה את האדמה, שעל ידי הגשמים הארץ מזריעה ומולידה (תענית ו:, ירושלמי נדרים פ"ח ה"ה, וקרבן העדה שם). וכן מפני שהגשמים רובצים על הארץ (ר"ן סב: ד"ה עד הגשמים). ונחלקו תנאים בברייתא בגמרא סג. מתי הזמן של כל רביעה, ולדעת רבי יוסי בי"ז חשון רביעה ראשונה, בכ"ג חשון רביעה שניה, בר"ח כסלו רביעה שלישית, וכן הלכה.
האוסר עצמו בנדר, בין אם אמר שיאסר עַד הַגְּשָׁמִים, ובין אם אמר שיאסר עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, אסור עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה - שירדו גשמים ברביעה השניה של ירידת הגשם, ש'גשמים' משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים (רש"י תענית ו: ד"ה עד). דהיינו שאסור עד כ"ג חשון ובתנאי שירדו גשמים בפועל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מיקל ואוֹמֵר, שאין זה תלוי בירידת הגשמים בפועל, אלא בכל מקרה הוא אסור רק עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה ואף על פי שלא ירדו גשמים, שכיון שאין לירידתם זמן ידוע, כוונתו לזמן רביעה (ר"ן סב: ד"ה עד שיגיע, רא"ש בפירושו שם ד"ה עד) בכ"ג בחשון.
אם אמר שיאסר עַד שֶׁיִּפְסְקוּ גְּשָׁמִים, כוונתו עד סוף עונת הגשמים ולכן אסור עַד שֶׁיֵּצֵא חודש נִיסָן כֻּלּוֹ - עד סיום יום ל' ניסן (הון עשיר), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, משום שהוא סובר שכל חודש ניסן עדיין זמן גשמים הוא. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, שאסור רק עַד שֶׁיַּעֲבוֹר חג הַפֶּסַח, משום שלדעתו זמן הגשמים הוא עד סוף חג הפסח. ומחלוקתם כאן היא לשיטתם כפי שנחלקו בתענית (פ"א מ"ב) עד מתי שואלין את הגשמים שרבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח, רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן' (ירושלמי).
בזמן המשנה היו מעברים את השנה על פי בית דין. וכשקבעו בית דין לעבר את השנה, היו מוסיפים חודש נוסף. כלומר שיהיו בה שני חודשי אדר, אדר ראשון ואדר שני.
אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה - שנה זו שעומד בה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה - הוסיפו בית דין חודש נוסף לשנה, אָסוּר לטעום יין בָּהּ - באותה השנה וּבְעִבּוּרָהּ - כולל החודש הנוסף, משום שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת נקראת 'שנה' (רא"ש בפסקיו פ"ח סי' ב).
האומר בשנה מעוברת קונם שאיני טועם עַד רֹאשׁ חודש אֲדָר, ולא פירש כוונתו אם כוונתו לאדר ראשון או לאדר שני, נאסר רק עַד רֹאשׁ חודש אֲדָר הָרִאשׁוֹן שסתם אדר משמע אדר ראשון (גמרא סג.). וכן אם אמר קונם עַד סוֹף חודש אֲדָר, נאסר עַד סוֹף חודש אֲדָר הָרִאשׁוֹן שסתם אדר משמע אדר ראשון (ר"ן סג: ד"ה עד ראש).
[הגמרא (סג.) מביאה תנא שחולק וסובר שסתם אדר משמע אדר שני, ולשיטתו הגמרא מפרשת שמדובר כשלא ידע שהתעברה השנה, ולכך לא התכוון לאסור יותר מאדר הראשון. יש גורסים בלשון משנתינו 'עד סוף אדר, עד סוף אדר שני', ומפרש הר"ן (סג: ד"ה עד) גירסה זו שסתם אדר משמע שני האדרים לפי שהם כחודש אחד ארוך, ולכן כשאומר עד ר"ח נאסר עד ר"ח אדר ראשון, וכשאומר עד סוף אדר נאסר עד סוף אדר שני (וכן גרסו הרא"ש והרמב"ם)].
לעיל במשנה ב' למדנו שאם אסר עצמו לטעום בלשון 'עד שיהא הפסח', משמעות לשונו שאוסר גם כל זמן שפסח הווה ונמצא, ולכן אסור עד שיצא הפסח. רבי יהודה מחדש, שדין זה נאמר רק כשאין סיבה לתלות בלשונו שהתכוון לקודם הפסח, אך אם אנו אומדים בדעתו מסיבה מיוחדת שלא התכוון לאסור את עצמו בפסח, אסור רק עד שיגיע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח, למרות שהלשון 'עד שיהא' מורה לאסור עד שיצא הפסח, ביין אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח ולא עד בכלל, כיון שאנו אומדים בדעתו שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לאסור עצמו אֶלָּא עַד ליל פסח בשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן - שיש בזמן זה מצוה דרבנן לשתות ארבע כוסות של יין:
משנה ג
הדינים הקודמים בהם עסקה המשנה היו על זמנים קצובים, יום, שבוע, עד הפסח וכדו'. ומשנתינו מבארת את הדין כשקבע את נדרו לזמן שאינו קצוב.
האומר הריני אוסר עלי בקונם עַד זמן הַקָּצִיר של התבואה, או עַד זמן הַבָּצִיר של הענבים, או עַד זמן הַמָּסִיק של הזיתים (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב). לכל אלה אין משך זמן קצוב, שיהיו נמשכים באותו זמן ולא יותר (ר"ן סא. ד"ה וכל), שפעמים ממהרים להבשיל וקוצרים אותם מוקדם ופעמים מאחרים להבשיל וקוצרים אותם מאוחר (המפרש המיוחס לרש"י סא: ד"ה וכל, שטמ"ק בשם רשב"א ד"ה מתניתין, מלאכת שלמה). לכן בין אם אמר 'עד הקציר' ובין אם אמר 'עד שיהא הקציר', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ תחילת זמן הקציר, או הבציר או המסיק. ואפילו כשאמר 'עד שיהא' אוסר רק עד תחילתן ולא עד סופן (ר"ן סא: ד"ה עד, ותוספות שם). שאי אפשר לפרש שכוונתו 'עד שיהא' כל זמן שהוא הווה, שכיון שאין להם זמן קצוב, ודאי שאינו אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה, ועל כן אנו אומדים בדעתו שכוונתו עד שיגיע.
כפי שאמרנו בדוגמאות שהוזכרו, זֶה הַכְּלָל בכל לשון שנודר, כָּל שאוסר עד זמן מסוים שֶׁמשך זְּמַנּוֹ קָבוּעַ, כגון פסח שקבעה בו תורה זמן שבעה ימים (ר"ן), וְאָמַר הנודר עַד שֶׁיַּגִּיעַ אותו הזמן, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ ולא יותר. ואם אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא אותו הזמן, אָסוּר עַד שֶׁיֵצֵא – שיסתיים אותו הזמן, שמשמעות הלשון 'שיהא' לאסור כל זמן שהווה, כמבואר לעיל במשנה ב', שכיון שידע משך זמן איסורו אוסר עצמו בו (ר"ן).
וְכָל שאוסר עד זמן מסוים שֶׁאֵין משך זְמַנּוֹ קָבוּעַ כגון קציר ובציר שאין זמנם קצוב, בֵּין אם אָמַר הנודר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אם אָמַר הנודר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, שודאי שאין כוונת הנודר להיאסר לזמן בלתי קצוב, ולכך גם כשאמר 'עד שיהא' ברור לנו שהתכוון לאסור רק עד שיגיע (רע"ב).
[הירושלמי מסתפק באדם שקבע זמן למשתה בנו, ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיגיע משתה בני. האם המשתה נחשב כדבר שזמנו קבוע. או שמאחר שהוא יכול לדחותו לאחר זמן הוא כמי שאין זמנו קבוע]:
משנה ד
בימיהם היו רגילים לקרוא 'קיץ' לזמן הבשלת התאנים ולקיטתם, על שם שקוצצים את התאנים ביד (ר"ן סא: ד"ה עד, רמב"ם בפיהמ"ש). בתחילת עונת ה'קיץ' כשהבשילו התאנים היו מלקטים את חלקם לסלים, ואת חלקם היו מותירים לייבוש בשדה על מחצלות.
האומר הריני אוסר דבר עלי בקונם, בין אם אמר עַד הַקַּיִץ – זמן בישול התאנים, ובין אם אמר עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ, אינו אסור אלא עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס את התאנים בְּכַלְכָּלוֹת –בסלים, כלומר שזמן הקיץ הוא כאשר הבשילו כבר הרבה תאנים, והחלו לקצוץ אותם ולהכניסם בסלים (רע"ב). ואף כשאמר 'עד שיהא' אסור עד התחלת זמן הקיץ, לפי שאין זמנו קבוע (ר"ן סא: ד"ה עד הקיץ).
אם אמר עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַקַּיִץ, הוא נאסר עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת – המחצלות, כשהתייבשו התאנים המונחות לייבוש על המחצלות בשדה, וקיפלו את רוב המחצלות להניחם לשנה הבאה (ברייתא בגמרא סא:, רע"ב), אז נגמרת עונת הקיץ (רמב"ם נדרים פ"י ט, ובפיהמ"ש).
ויש מפרשים 'עד שיקפלו המקצועות', שיקפלו את הסכינים לתוך קתיהם ויצניעו אותם לשנה הבאה, והם סכינים מיוחדות שהיו חותכים בהם את התאנים היבשות כדי לעשות מהם עיגולי דבילה (ר"ן שם ד"ה עד שיקפלו, רא"ש שם בפירושו הראשון).
שנינו לעיל (משנה ג') שהאומר 'עד הקציר' אינו אסור אלא עד שיגיע הקציר. היות והלשון 'קציר' משמשת גם לקציר של חיטים, וגם לקציר של שעורים, וקציר חיטים מאוחר משל שעורים (תפא"י). וכן הזמן שקוצרים בבקעה אינו שווה לזמן הקצירה בהר. משנתינו מבארת לאיזה 'קציר' הוא מתכוון.
אדם שנדר עַד הַקָּצִיר, ויש במקומו גם קציר של חיטים וגם קציר של שעורים (תוספות), בודאי שכוונתו לאסור עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לִקְצוֹר קְצִיר חִטִּים אֲבָל לֹא התכוון לקְצִיר שְׂעוֹרִים שזמנו מוקדם, שכיון שלא פירש אלא אמר קציר סתם, בוודאי כוונתו לקציר שחשוב יותר אצל אנשים שהוא קציר חיטים (ר"ן סב: ד"ה עד הקציר). אבל אם במקום שנדר, כשאומרים קציר סתם מתכוונים לקציר שעורים (ר"ן שם ד"ה הכל), וכגון שרוב תבואות המקום של שעורים (רע"ב), דנים את הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ ונאסר עד זמן קציר שעורים. ובכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור באותו מקום (טור יו"ד רכ).
וכן אִם בשעת הנדר הָיָה בָּהָר, נאסר עד שיגיע זמן הקציר בָּהָר. וְאִם בשעת הנדר הָיָה בַּבִּקְעָה, נאסר עד שיגיע זמן הקציר בַּבִּקְעָה. כי הכל נידון לפי המקום שהיה בשעה שנדר. ואפילו אם בשעה שנדר היה בהר, ואחר כך ירד לבקעה והגיע זמן הקציר בבקעה, כיון שלא הגיע זמן הקציר בהר אסור, עד שיגיע זמן הקציר בהר (גמרא סב:):
משנה ה
עונת הגשמים בתחילת החורף הנקרא 'יורה' מתחלקת לשלושה זמנים, וכל זמן נקרא 'רביעה' משום שהיא מרביעה ומפרה את האדמה, שעל ידי הגשמים הארץ מזריעה ומולידה (תענית ו:, ירושלמי נדרים פ"ח ה"ה, וקרבן העדה שם). וכן מפני שהגשמים רובצים על הארץ (ר"ן סב: ד"ה עד הגשמים). ונחלקו תנאים בברייתא בגמרא סג. מתי הזמן של כל רביעה, ולדעת רבי יוסי בי"ז חשון רביעה ראשונה, בכ"ג חשון רביעה שניה, בר"ח כסלו רביעה שלישית, וכן הלכה.
האוסר עצמו בנדר, בין אם אמר שיאסר עַד הַגְּשָׁמִים, ובין אם אמר שיאסר עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, אסור עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה - שירדו גשמים ברביעה השניה של ירידת הגשם, ש'גשמים' משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים (רש"י תענית ו: ד"ה עד). דהיינו שאסור עד כ"ג חשון ובתנאי שירדו גשמים בפועל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מיקל ואוֹמֵר, שאין זה תלוי בירידת הגשמים בפועל, אלא בכל מקרה הוא אסור רק עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה ואף על פי שלא ירדו גשמים, שכיון שאין לירידתם זמן ידוע, כוונתו לזמן רביעה (ר"ן סב: ד"ה עד שיגיע, רא"ש בפירושו שם ד"ה עד) בכ"ג בחשון.
אם אמר שיאסר עַד שֶׁיִּפְסְקוּ גְּשָׁמִים, כוונתו עד סוף עונת הגשמים ולכן אסור עַד שֶׁיֵּצֵא חודש נִיסָן כֻּלּוֹ - עד סיום יום ל' ניסן (הון עשיר), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, משום שהוא סובר שכל חודש ניסן עדיין זמן גשמים הוא. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, שאסור רק עַד שֶׁיַּעֲבוֹר חג הַפֶּסַח, משום שלדעתו זמן הגשמים הוא עד סוף חג הפסח. ומחלוקתם כאן היא לשיטתם כפי שנחלקו בתענית (פ"א מ"ב) עד מתי שואלין את הגשמים שרבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח, רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן' (ירושלמי).
בזמן המשנה היו מעברים את השנה על פי בית דין. וכשקבעו בית דין לעבר את השנה, היו מוסיפים חודש נוסף. כלומר שיהיו בה שני חודשי אדר, אדר ראשון ואדר שני.
אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה - שנה זו שעומד בה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה - הוסיפו בית דין חודש נוסף לשנה, אָסוּר לטעום יין בָּהּ - באותה השנה וּבְעִבּוּרָהּ - כולל החודש הנוסף, משום שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת נקראת 'שנה' (רא"ש בפסקיו פ"ח סי' ב).
האומר בשנה מעוברת קונם שאיני טועם עַד רֹאשׁ חודש אֲדָר, ולא פירש כוונתו אם כוונתו לאדר ראשון או לאדר שני, נאסר רק עַד רֹאשׁ חודש אֲדָר הָרִאשׁוֹן שסתם אדר משמע אדר ראשון (גמרא סג.). וכן אם אמר קונם עַד סוֹף חודש אֲדָר, נאסר עַד סוֹף חודש אֲדָר הָרִאשׁוֹן שסתם אדר משמע אדר ראשון (ר"ן סג: ד"ה עד ראש).
[הגמרא (סג.) מביאה תנא שחולק וסובר שסתם אדר משמע אדר שני, ולשיטתו הגמרא מפרשת שמדובר כשלא ידע שהתעברה השנה, ולכך לא התכוון לאסור יותר מאדר הראשון. יש גורסים בלשון משנתינו 'עד סוף אדר, עד סוף אדר שני', ומפרש הר"ן (סג: ד"ה עד) גירסה זו שסתם אדר משמע שני האדרים לפי שהם כחודש אחד ארוך, ולכן כשאומר עד ר"ח נאסר עד ר"ח אדר ראשון, וכשאומר עד סוף אדר נאסר עד סוף אדר שני (וכן גרסו הרא"ש והרמב"ם)].
לעיל במשנה ב' למדנו שאם אסר עצמו לטעום בלשון 'עד שיהא הפסח', משמעות לשונו שאוסר גם כל זמן שפסח הווה ונמצא, ולכן אסור עד שיצא הפסח. רבי יהודה מחדש, שדין זה נאמר רק כשאין סיבה לתלות בלשונו שהתכוון לקודם הפסח, אך אם אנו אומדים בדעתו מסיבה מיוחדת שלא התכוון לאסור את עצמו בפסח, אסור רק עד שיגיע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח, למרות שהלשון 'עד שיהא' מורה לאסור עד שיצא הפסח, ביין אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח ולא עד בכלל, כיון שאנו אומדים בדעתו שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לאסור עצמו אֶלָּא עַד ליל פסח בשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן - שיש בזמן זה מצוה דרבנן לשתות ארבע כוסות של יין: