נדברו

יוסי אוסטרן כתב: ↑

הנה רבים וטובים טועים בזה לחשוב שמקיימים המצוה בכלדהו, ושולחים דבר פעוט לבנו או לחתנו כמו לחמניה וכוס שתיה וכיו''ב.
ולא זהו המכוון ע''י חז''ל במצווה הנכבדה שתיקנו, משלוח מנות.

מנות. מיני מעדנים [רש''י מגילה ז.]
חַיָּב לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ שְׁתֵּי מָנוֹת (ז) בָּשָׂר אוֹ שֶׁל מִינֵי אֳכָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (אֶסְתֵּר ט, יט ו כב) שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹח לְרֵעִים מְשֻׁבָּח; [שו''ע תרצ''ה ז']

מצות עשה דמגילה לשלוח מנות איש לרעהו... ואפילו בשילוח לעשיר יוצאין. ... והטעם מפני השמחה, ולא מפני שאין להמשתלח מה לאכול. ולכן אפילו בעשיר – יצא.
עוד נראה לי דבזה אינו די בכזית או ברביעית, דבעינן מנה יפה. דזהו לשון ''מנות'', כעניין חתיכה הראוי להתכבד, שיהא דבר חשוב. ואלו ששולחין חתיכות קטנות – לא יצאו ידי חובתן. וכל המרבה בשילוח מנות – הרי זה משובח, דזהו להרבות השמחה. [ערוך השולחן שם]

לֹא נִקְרָא מָנוֹת אֶלָּא דָּבָר שֶׁרָאוּי לֶאֱכוֹל כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּלִי תִקּוּן, כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָגִים מְבֻשָּׁלִים וְלֹא חַיִּים, אוֹ מִינֵי מְתִיקָה אוֹ פֵרוֹת, אוֹ כּוֹס יַיִן וּמֵי דְבַשׁ וְכַיוֹצֵא בָהֶם. [קש''ע קמ''ב]

קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא. אמר ליה אביי השתא אמר מרי, אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא, אמר אביי, השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא .
רש''י : טסקא. שק מלא תמרים: דאבשונא. שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהן מתוק לעולם: א''ל אביי. לרבה: השתא אמר מרי. עכשיו יאמר מרי עליך: אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית. הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויין לכל: חוליא. מתיקא:
[גמ' מגילה ז]

בה''ל בשם הח''א שהוכיח מהירושלמי שאם שולחים לעשיר דבר פחות אין יוצאים בזה ידי משלוח מנות, וכן משמע בריטב''א לפי ג' אחת שם בגמ'. אכן שאר פוסקים לא הזכירו זה, ונכון להזהר בזה לכתחילה
ר' יודן נשיא שלח לר' הושעיה רבח חדא עטם [ירך] וחד לגין דחמר. שלח וא''ל קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח ליה חד עיגל ולד גרב דחמר, שלח וא''ל קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו

ועיקר המצוה שיהיה המנות יקרות הערך ועריבות [כף החיים בשם שדה יהושע וברכי יוסף]
ומנהג העולם לשלוח מיני מתיקה [שכהנה''ג הגה''ט אות י''ד]

''ידי אחים ממוך תמוך, שלחן מלא דשן ערוך, מנות עגל כבשי ושור, ולרשים מתנות פזור'' [פיוט מבעל המאור לפורים]

הנה רבים וטובים טועים בזה לחשוב שמקיימים המצוה בכלדהו, ושולחים דבר פעוט לבנו או לחתנו כמו לחמניה וכוס שתיה וכיו''ב.
ולא זהו המכוון ע''י חז''ל במצווה הנכבדה שתיקנו, משלוח מנות.

מנות. מיני מעדנים [רש''י מגילה ז.]
חַיָּב לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ שְׁתֵּי מָנוֹת (ז) בָּשָׂר אוֹ שֶׁל מִינֵי אֳכָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (אֶסְתֵּר ט, יט ו כב) שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹח לְרֵעִים מְשֻׁבָּח; [שו''ע תרצ''ה ז']

מצות עשה דמגילה לשלוח מנות איש לרעהו... ואפילו בשילוח לעשיר יוצאין. ... והטעם מפני השמחה, ולא מפני שאין להמשתלח מה לאכול. ולכן אפילו בעשיר – יצא.
עוד נראה לי דבזה אינו די בכזית או ברביעית, דבעינן מנה יפה. דזהו לשון ''מנות'', כעניין חתיכה הראוי להתכבד, שיהא דבר חשוב. ואלו ששולחין חתיכות קטנות – לא יצאו ידי חובתן. וכל המרבה בשילוח מנות – הרי זה משובח, דזהו להרבות השמחה. [ערוך השולחן שם]

לֹא נִקְרָא מָנוֹת אֶלָּא דָּבָר שֶׁרָאוּי לֶאֱכוֹל כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּלִי תִקּוּן, כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָגִים מְבֻשָּׁלִים וְלֹא חַיִּים, אוֹ מִינֵי מְתִיקָה אוֹ פֵרוֹת, אוֹ כּוֹס יַיִן וּמֵי דְבַשׁ וְכַיוֹצֵא בָהֶם. [קש''ע קמ''ב]

קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא. אמר ליה אביי השתא אמר מרי, אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא, אמר אביי, השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא .
רש''י : טסקא. שק מלא תמרים: דאבשונא. שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהן מתוק לעולם: א''ל אביי. לרבה: השתא אמר מרי. עכשיו יאמר מרי עליך: אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית. הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויין לכל: חוליא. מתיקא:
[גמ' מגילה ז]

בה''ל בשם הח''א שהוכיח מהירושלמי שאם שולחים לעשיר דבר פחות אין יוצאים בזה ידי משלוח מנות, וכן משמע בריטב''א לפי ג' אחת שם בגמ'. אכן שאר פוסקים לא הזכירו זה, ונכון להזהר בזה לכתחילה
ר' יודן נשיא שלח לר' הושעיה רבח חדא עטם [ירך] וחד לגין דחמר. שלח וא''ל קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח ליה חד עיגל ולד גרב דחמר, שלח וא''ל קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו

ועיקר המצוה שיהיה המנות יקרות הערך ועריבות [כף החיים בשם שדה יהושע וברכי יוסף]
ומנהג העולם לשלוח מיני מתיקה [שכהנה''ג הגה''ט אות י''ד]

''ידי אחים ממוך תמוך, שלחן מלא דשן ערוך, מנות עגל כבשי ושור, ולרשים מתנות פזור'' [פיוט מבעל המאור לפורים]