ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

עיונים ודיונים במרחבי ים התלמוד כולו ובסדר הדף היומי
שלח תגובה
הודעה
מחבר
כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#1 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:55 pm

פרק ה
לאחר שהתבארו בפרק הקודם דיני מודר הנאה במה מותר לו ליהנות מחבירו ובמה אסור, בפרק זה יתבאר מהי הבעלות שתהא למדיר בנכסיו כדי שיאסר המודר בהנאה. ויתבארו בזה דיני הנכסים שהמדיר שותף בהם עם המודר או עם אדם אחר, וכן אם השכיר המדיר או מכר את נכסיו לאחר, או שהורישם לבניו, וכיוצא בזה.. גם נכסי הציבור הם בכלל הנידון של נכסי השותפים.
בסוף הפרק מביאה המשנה תקנות להתיר את איסור הנדר, על ידי שימסור את חלקו בנכס לנשיא או יתננו במתנה לאדם אחר, וכך יוכל המודר ליהנות מנכס זה.

משנה א
משנה זו עוסקת בדין חצר השייכת לשני שותפים, שלכל אחד מהם יש זכות להשתמש בכל חלק מהחצר בכל עת שירצה. ואע"פ שאי אפשר לומר שכל החצר קנויה רק לו לעולם, שהרי גם לשותפו ישנה זכות זו, ואם כן היאך משתמש בכל החצר. ונחלקו תנאים במסכת בבא קמא נא: בביאור דין זה. לדעה האחת 'יש ברירה' - כלומר שקנינם בחצר מתברר בכל שעה ושעה, ובכל פעם שאחד מהשותפים נכנס לחצר להשתמש בה הוברר למפרע שהוא קנה את החצר לזמן זה, ונמצא שבשעה זו החצר היא רק שלו, וכן כשהשני יכנס להשתמש הוברר שבשעה זו החצר היא רק שלו.
ולדעה האחרת 'אין ברירה' - כלומר שאין יכול להתברר בכל שעה ושעה של מי החצר בשעה זו, אלא שה'קנין' שיש לכל אחד בגוף החצר הוא רק בחלקו, ומה שמותר לו להשתמש גם בחלק חברו, זה מפני 'שעבוד' שחברו משועבד שלא לעכב עליו מלהשתמש גם בחלקו בכל עת שיחפוץ (ר"ן מה:).
שנים הַשֻּׁתָּפִין בחצר שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה - ונמצא שלכל שותף אסור ליהנות מחבירו, לדעת תנא קמא שניהם אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר, כי לכל אחד מהם אסור להכנס לחלק חבירו. שלדעתו 'אין ברירה' בזכות ההשתמשות של כל אחד, אלא רק חצי מהחצר קנויה לו. ומה שיכול להכנס גם לחצי החצר של השני הוא רק משום השיעבוד שהשתעבד לו חבירו. לכך כשנדר שלא יהנה מנכסי חבירו אסור לו להנות מחלק השותף השני ואסור בדריסת הרגל.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב חולק ואוֹמֵר שהשותפים מותרים ליכנס, שלדעתו 'יש ברירה' ונמצא שבאותה שעה שזֶה נִכְנָס הוברר הדבר שלְתוֹךְ שֶׁלּוֹ הוא נכנס, וְבשעה שזֶה נִכְנָס הוברר הדבר שלְתוֹךְ שֶׁלּוֹ הוא נכנס, ואין כאן איסור נדר כי אין לחבירו חלק בחצר בשעה זו (ר"ן שם).
וּלדברי הכל שְׁנֵיהֶם - שני השותפים אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם - בחצר רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל שם תַּרְנְגוֹלִים - שדברים אלו ממעטים את אויר החצר ולכך יכול כל שותף לעכב את חברו מלהעמידם בחצר (רשב"ם בבא בתרא נז: ד"ה בכל), וכיון שבידו לעכב עליו, אם מוותר ואינו מעכב נמצא שמהנהו (רע"ב).

מקרה נוסף שנחלקו בו תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב.
אם הָיָה אֶחָד מֵהֶם - מהשותפים מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ - אבל חברו אינו מודר ממנו, גם באופן זה נחלקו, שלדעת תנא קמא המודר לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר, שהרי אסור לו להכנס לחלק חברו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר - רשאי המודר להכנס לחצר, שיָכוֹל הוּא [-המודר] לוֹמַר לוֹ [-למדיר] לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ, כי הוברר הדבר שבשעה שאני משתמש החצר כולה שלי. וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר שאסר את עצמו מנכסי השותף לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ בחצר, שכיון שרק הוא אסור להכנס לחצר, חוששים שכשיראה שחברו נכנס ישכח ויכנס גם הוא (רע"ב), או שיקנא בחבירו שנכנס ויבוא גם ליכנס (ר"ן מו. ד"ה היה אחד הא'). ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב שרשאי להכנס לחצר, בכל אופן כופים אותו למכור, מחששות אלו (ר"ן).
[מבואר בגמרא (מו.) שדוקא כשאסר עצמו בהנאה כופים אותו למכור, אבל אם חבירו הדירו אין כופין אותו שהרי הוא אנוס]:

משנה ב
משנה זו מביאה מקרה שלישי שנחלקו בו תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב, כשאדם אחר מודר הנאה מאחד השותפים.
הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק - אדם שאינו שותף בחצר מֻדָּר מֵאֶחָד מֵהֶם [-מהשותפים] הֲנָאָה, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר, שהרי אסור לו להיכנס לחלקו של אותו שותף שנאסר בהנאתו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, גם באופן זה יָכוֹל הוּא [-האחר] לוֹמַר לוֹ [-למדיר] לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, שהוברר הדבר שבשעה זו החצר כולה שלו, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. ונתחדש במקרה זה שאע"פ שאין לו כלל חלק בחצר, אי אפשר לאסור עליו את הכניסה ואינו גרוע מאחד השותפים (רע"ב).
מה שאמר רבי אליעזר בן יעקב, שאדם מן השוק יכול לומר 'לתוך של חברך אני נכנס', הוא דוקא כשהוא נכנס מחמת השותף, בין אם הוא צריך את השותף, או שהשותף צריך אותו. אבל אסור לו להכנס לצורך אחר, ואינו יכול לומר שהוברר בשעת שימושו שהחצר קנויה לו, שהרי לא הקנו את החצר לשימוש כל העולם ונמצא שנהנה באיסור (רשב"א והובא בר"ן מו. ד"ה היה):

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#2 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:56 pm

משנה ג
משנתינו עוסקת במקרה שנכסי המדיר מושכרים לאחר, באיזה אופן אסור למודר להנות מהם.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, וְיֶשׁ לוֹ [-למדיר] מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד השייכים לו אך מֻשְׂכָּרִים לאדם אחר בָּעִיר ואנשי העיר משתמשים בהם בשכר, אִם יֶשׁ לוֹ [-למדיר] בָּהֶן - במרחץ ובבית הבד תְּפִיסַת יָד - ששייר לעצמו זכות ברווחים, דהיינו שקבעו את דמי השכירות באופן זה שהמדיר יקבל חלק מהרווחים של הנכס למחצה לשליש ולרביע, ויש דעה בגמרא (מו:) שאפילו פחות מרביע (ר"ן מו: ד"ה וכמה). אָסוּר למודר להנות מהם, שכיון שהמדיר משתכר כפי שיעור הרווחים, הרי המרחץ ובית הבד נחשבים עדיין כשלו והמודר נהנה ממנו (שם).
אֵין לוֹ [-למדיר] בָּהֶן - במרחץ ובבית הבד תְּפִיסַת יָד - שאינו מקבל כפי הרווחים אלא דמי שכירות קבועים, מֻתָּר למודר להנות מהם, שכיון שאין למדיר חלק בהם כלל, אין זה נחשב שנהנה ממנו אלא מהשוכר.
ויש שפירשו 'תפיסת יד', שהניח המדיר לעצמו חלק משטח המרחץ שלא השכירו, למחצה לשליש ולרביע (גמרא מו:), או אפילו רק אמבטיה אחת של מים (פיהמ"ש, רע"ב).

המשנה מבארת מה הדין כשהמדיר מת או שמכר נכסיו לאחר, האם פוקע הנדר.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס - שיהא אסור לי להכנס בביתך, וְקונם שָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ - שיהא אסור לי לקנות את שדך, מֵת בעל הבית או השדה, אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מֻתָּר למודר להכנס לבית או לקנות את השדה, שכיון שאמר 'ביתך' ו'שדך' משמע שלא נתכוון לאוסרם אלא בזמן שהם שלו, ועתה כבר אינם שלו (רע"ב).
[ודוקא כשמכרם או נתנם במתנה, אבל אם השכירם לאחר, כיון שהיה בידו בשעת הנדר וכבר חל איסור על הבית, אין השכירות מפקיעה את האיסור, כל עוד שיש לו בעלות של 'משכיר' על הבית (רשב"א מו: ד"ה מתניתין, והביאו הר"ן ד"ה ואם].
אבל אם אמר קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס - שיאסר לי להכנס בתוכו, או שאמר קונם שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ - שלא אקנה אותה, מלשונות אלו משמע שאין הנדר תלוי בכך שפלוני הוא הבעלים, אלא אסר את הבית הזה או את השדה הזו, ולכן אף אם מֵת הבעלים אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר ליהנות ממנו, שהרי אסר עליו את גוף הבית או השדה לעולם.
[התבאר שלשון 'בית זה' יותר חמור מ'ביתך'. וכתב הר"ן (מז. ד"ה קונם לבית) שיש גם חומרא בלשון 'ביתך' יותר מ'בית זה', באופן שנפל הבית וחזר ובנאו, שכשאמר 'ביתך' אסור בכל אופן שהוא ביתו, אבל כשאמר 'בית זה' אינו נאסר אלא באותו בית שהיה בשעת הנדר, אבל כשנפל ובנאו מותר בו]:

משנה ד
שני לשונות של נדרים מבוארים במשנתנו, באחד מהם הנודר אוסר את חברו שלא יהנה ממנו, ובשני הנודר אוסר את עצמו שלא יהנה מחבירו.
אמר: הֲרֵינִי עָלֶיךָ כחֵרֶם - יהא אסור לך ליהנות ממני כמו שאסור ליהנות מחרם של בדק הבית (ר"ן מז:), הַמֻּדָּר שנאמר לו כך אָסוּר ליהנות מהנודר, ואף על פי שלא ענה המודר אמן, אדם יכול לאסור על חברו שלא יהנה ממנו (רע"ב). אבל אם אמר הֲרֵי אַתְּ - אתה (ראה תוס' יו"ט) עָלַי כחֵרֶם, משמעות לשונו היא, שאסר על עצמו כל הנאה שתבוא לו מחברו, במקרה זה הַנּוֹדֵר שאמר כך אָסוּר ליהנות מחבירו. אמר הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ [- ואתה] עָלַי כחרם, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין ליהנות זה מזה.

המשנה ממשיכה לעסוק בשנים שאסרו זה את זה בהנאה, ומבארת מה יהיה הדין בנכסי הציבור, איזה נכסים נידונים כנכסי כל השותפים ויכולים לאוסרם זה על זה בנדר, ואיזה נכסים נידונים כהפקר ואי אפשר לאוסרם בנדר.
וּשְׁנֵיהֶם מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל - בנכסי הציבור שעשאום עולי בבל וקבעו שהם כהפקר, שאמנם ניתן לכל אחד מישראל זכות להשתמש בהם, אבל אין לו שום בעלות ממונית אלא יד כל ישראל שוה בהן, לפיכך אין זכות לאחד מהם לאוסרם על אחרים בהנאה (פיהמ"ש). ולהלן במשנה הבאה יבואר מה הם הנכסים של עולי בבל. וַאֲסוּרִין ליהנות בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר - בנכסים של כל אנשי העיר, שבהם כל אחד מבני העיר הוא כשותף שבידו לאסור את חברו (ר"ן מח. ד"ה ואסורין), ולכן כשכל אחד אסר את חברו, שניהם אסורים:

משנה ה
המשנה מבארת מה הם הנכסים של עולי בבל, ומה הם הנכסים של כל בני העיר.
וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שהמודרים הנאה זה מזה מותרים להשתמש בו, כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת של המקדש, שכל ישראל שוים ורשאים להיכנס בהם (תוס' יו"ט). וְהַבּוֹר של מים שֶׁנמצא בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ שבין בבל לארץ ישראל (מלאכת שלמה) שיחדוהו עבור עולי רגלים העולים לירושלים.
וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר שכל בני העיר שותפים בו ואוסרים אותו זה על זה, כְּגוֹן הָרְחָבָה -השווקים שבעיר, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּבָה [-ארון הקודש] וְהַסְּפָרִים - ספרי התורה וכתבי הקודש שבני העיר קנו ללמוד בהם.

המשנה מבארת מהי התקנה למודרים הנאה זה מזה שיוכלו להשתמש בנכסי בני העיר.
וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. מבואר בגמרא מח. שכך צריכים להגיה ולגרוס במשנה: 'מהי תקנתן, יכתבו חלקן לנשיא'. כלומר, מה התקנה כדי שהמודרים יהיו מותרים להנות מנכסי העיר. שימסרו חלקם בנכסי העיר לנשיא, וממילא אינם ברשות המדירים ואינם בכלל האיסור. [הלשון בגמרא הוא 'הכי קתני', וראה ביד מלאכי כללי התלמוד כלל תרס"ה בסוף דבריו שהביא כמה ראיות שהוא לשון של הגהה במשנה].
תקנה זו אינה דוקא כשכותבים לנשיא, אלא הוא הדין אם יכתבו חלקם לאדם אחר, שנמצא שהמודר אינו נהנה מהמדיר. ונחלקו רבי יהודה וחכמים מה הטעם שנקטה המשנה שיכתוב נכסיו דוקא לנשיא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט [- אדם רגיל] דינם שוה שעל ידי כך מותר לו ליהנות מנכסי העיר. ומַה החילוק בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט שלכך כתבה המשנה דוקא נשיא, שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת לו בקנין על ידי אדם אחר שיזכה עבורו, שמפני כבודו של נשיא תקנו שהכתיבה עבורו בשטר תועיל אף בלא קנין (רא"ש מז: ד"ה אלא). [וְהַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לוֹ לְזַכּוֹת בקנין, על ידי אדם אחר].
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה - בין לנשיא ובין להדיוט צְרִיכִין לְזַכּוֹת בקנין על ידי אדם אחר, ולֹא דִבְּרוּ במשנתינו בַּנָּשִׂיא אֶלָּא משום שדברו בַּהֹוֶה [-במקרה המצוי], שרגילות היא שכותבים לנשיא מפני שסומכים עליו שלא יאסור עליהם בהנאה, אבל להדיוט חוששים לכתוב שלא יאסרם גם הוא (ר"ן מח. ד"ה ולא). ויש מפרשים שהיו נוהגים לכתוב דוקא לנשיא כדי לחלוק לו כבוד (תוס' מח. ד"ה והכותב).
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב שמוסרים נכסיהם לנשיא כדי להתירם, משום שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם [-אנשי הגליל בדורות הראשונים] את חלקם לנשיא, עַל יְדֵיהֶם - עבור בניהם אחריהם, שכיון שהיו קנטרנים ובכעסם היו נודרים הנאה זה מזה, כתבו חלקם לנשיא כדי שגם בניהם אחריהם לא יוכלו לאסור זה על זה את השימוש בנכסי העיר (ברייתא בגמרא מח.):

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#3 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:56 pm

משנה ו
המשנה מביאה תקנה למודר הנאה מחברו שאין לו מה לאכול ונצרך ליהנות מהמדיר.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ - למודר מַה שיֹּאכַל, נוֹתְנוֹ - נותן המדיר מאכל לְאדם אַחֵר לְשׁוּם [-לשם] מַתָּנָה, וְהַלָּה - המודר מֻתָּר בָּהּ, שכיון שנתנו המדיר לאדם אחר כבר אינו שלו, ומותר למודר ליהנות ממנו. [כתב הר"ן שאף שכבר שנינו דין זה לעיל (פ"ד מ"ח), חזר התנא ושנאו שוב משום החידוש שיתבאר בהמשך המשנה].
בגמרא (מח.) מבואר שיש להוסיף כאן דין כהקדמה להמשך המשנה: 'ואם הוכיח סופו על תחילתו, אסור', כלומר כל מה שהתרנו למודר לאכול דבר שניתן במתנה לאחר, זה דווקא כשכוונת המדיר לתת מתנה גמורה, אבל אם התברר בסוף שאין כוונתו ליתן במתנה גמורה, אסור המודר ליהנות מהמתנה. ועל כך מביאה המשנה מעשה שבו 'הוכיח סופו על תחילתו' שאינו מתכוון לשם מתנה:
מַעֲשֶׂה בְּאדם אֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו מֻדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה - שהיה אסור לאב ליהנות מבנו, וְהָיָה הבן מַשִּׂיא [-מחתן] אֶת בְּנוֹ, ורצה שיוכל אביו להשתתף בסעודת הנישואין, וְאָמַר הבן לַחֲבֵרוֹ החָצֵר [- מקום הסעודה] וְהסְעוּדָה של הנישואין נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה, וְאֵינָן לְפָנֶיךָ - ואינני נותן לך מתנה זו אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא אַבָּא שלי המודר הנאה ממני וְיֹאכַל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה - ולא יעבור על איסור, שהרי הוא נהנה משלך ולא משלי. אָמַר לוֹ חברו, אִם שֶׁלִּי הֵם - החצר והסעודה הֲרֵי הֵם מֻקְדָּשִׁין לַשָּׁמָיִם, ועכשיו אסורים הם בהנאה לכל אדם, כיון שהקדשתי אותם. אָמַר לוֹ הנותן, לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי כדי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמָיִם, הלא אמרתי לך בפירוש שהנתינה היא רק לצורך שיאכל אבי עמנו בסעודה ואין לך זכות להקדישם. אָמַר לוֹ המקבל, לדבריך נמצא שלֹא נָתַתָּ לִּי אֶת החצר והסעודה שֶׁלְּךָ במתנה גמורה, אֶלָּא רק כדי שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יחד בסעודת הנישואין וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה [-ומתפייסים זה עם זה], אם כן אין זו מתנה גמורה ואכילת אביך תהא באיסור נדר, וִיהֵא עָוֺן נדר זה תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ - בראש אביך שעובר על 'לא יחל' (רשב"ם ב"ב קלד. ד"ה ויהא, המפרש המיוחס לרש"י).
וּכְשֶׁבָּא דָבָר לִפְנֵי חֲכָמִים - כששמעו חכמים מעשה זה, אָמְרוּ אכן צודק המקבל שבמתנה זו נשאר איסור נדר, וקבעו כלל, כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ מתנה גמורה, ומוכח שכוונת הנותן היא שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ המקבל אֵינָהּ מֻקְדֶּשֶׁת, אֵינָהּ מַתָּנָה כלל, ואסורה בהנאה למודר.
[דעות שונות נאמרו בגמרא (מח.) על כלל זה. יש אומרים שרק כשאמר שאינו נותן את המתנה אלא לצורך מסוים, וניכר שאין כוונתו למתנה גמורה, אינה מתנה. ויש אומרים שאף אם לא אמר כך, כיון שהדבר ברור שאין אדם טורח בהכנת סעודה גדולה לנישואי בנו ונותנה לאחר במתנה, ודאי שכוונתו רק לצורך אכילת אביו. עוד דעה הובאה בגמרא (מח:), שאין כוונת המשנה לומר שמתנה כזו לא חלה כלל, אלא רק לענין איסור נדר החמירו שנחשב שנהנה מהנותן ולא מהמקבל]:

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#4 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:57 pm

פרק ח
פרק זה עוסק במי שנדר לזמן מסוים, וניתן לפרש את לשונו בכמה פנים, וכן יתבאר מה נכלל בזמן הנקוב. כגון שנדר שלא יאכל דבר ביום זה, וניתן לפרש כוונתו עד שיגמר יום זה, דהיינו עד שיחשיך ויהיה לילה. וניתן לפרש, שהתכוון לאסור עצמו באכילה זו עשרים וארבע שעות מעת לעת. ומכיוון שכלל הוא בידינו שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם' (גמרא ל:) על כן תמיד יהיה פירוש לשון הנדר תלוי בלשון שבה הוא נאמר, שפעמים לשון בני אדם מורה כך, ופעמים לשון בני אדם מורה כך. [אמנם אם נדר בלשון הקודש במקום שאין רגילות להשתמש בלשון זו, דנים את דבריו כלשון התורה. ב"י סי' רי"ז בשם רבינו ירוחם].
בסוף הפרק המשנה עוסקת בנדרים שאומדים בדעת הנודר שלא התכוון למשמעות הפשוטה של לשון הנדר.
משנה א
המשנה מבדילה בין שתי לשונות נדרים כשנדר לאסור את עצמו בנדר לזמן מסוים, כגון, יום, שבוע. שאם אוסר את היום, או את השבוע כוונתו לאסור עד סוף היום והשבוע. אבל אם אסר 'יום אחד' או 'שבוע אחד' כוונתו לאסור יום שלם ושבוע שלם.
האומר הריני אוסר עלי בקוֹנָם [- כקדושת קרבן] את כל היַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר בשתיית יין למשך עשרים וארבע שעות מעת לעת, אֶלָּא אסור רק עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ – צאת הכוכבים (מאירי ס. ד"ה אמר המאירי). שכך משמעות הלשון 'היום', שהוא עד השלמת אותו היום שהוא עומד בו, שיבוא לסיומו בצאת הכוכבים. ואפילו אם הוא עומד סמוך לחשיכה, כיוון שיצאו הכוכבים הותר הנדר (נימוקי יוסף ס. ד"ה קונם). המשנה נקטה יין כדוגמא בלבד, והוא הדין בכל דבר שיאסור אדם על עצמו בנדר לאותו יום (תפא"י).
[ואף שכשאומר 'היום' אינו אסור אלא עד שתחשך, מכל מקום גזרו חכמים שצריך להישאל לחכם משתחשך, כדי שלא יטעה להתיר גם באומר 'יום אחד', (גמרא ס.), אך אינו צריך פתח להתיר את נדרו כבכל שאלת חכם (פרישה יו"ד תחילת סי' רכא, תפא"י)].
וכן מי שאמר קונם יין שאני טועם בשַׁבָּת זוֹ [-שבוע זה], אָסוּר בשתיית יין בְּכָל הַשַּׁבָּת - כל ימי השבוע שבו הוא עומד, וְביום השַׁבָּת שלאחריו הוא גם אסור, מפני שֶׁעָבְרָה - שהוא שייך לשבוע שעבר (מאירי ס. ד"ה אמר שבת). שכשאומרים אנשים 'שבת זו' דעתם על ימי החול הבאים, וגם על יום השבת שבסיומו של אותו השבוע (ר"ן ס. ד"ה שבת). [בדין זה יש חידוש שלמרות שבשבת האדם מצווה לשתות יין בקידוש אף על פי כן אנו אומרים שכוונתו לאסור על עצמו את שתייתו אף בשבת, (נדרי זריזין ס.)].
דין זה, שהשבת נחשבת כחלק מהימים שקדמו לה, נאמר רק לגבי שבת. אבל אם אמר קונם יין שאני טועם חֹדֶשׁ זֶה, הוא אָסוּר בשתיית יין בְּכָל הַחֹדֶשׁ שבו הוא עומד עד סופו, וְאולם ברֹאשׁ חֹדֶשׁ שלאחריו הוא מותר בשתיית יין, לפי שראש החודש אינו שייך לחודש שלפניו, אלא לְחודש הַבָּא [ואפילו בחודש מלא יום השלושים שבו נחשב כבר כראש החודש הבא (רע"ב). משום שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם (תוס' יו"ט)].
וכן אם אמר קונם יין שאני שותה בשָׁנָה זוֹ, הרי הוא אָסוּר בשתיית יין בְּכָל הַשָּׁנָה עד סופה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הבא, כבר מותר בשתיית יין, כיון שהוא שייך לֶעָתִיד לָבוֹא - לשנה הבאה. [דין זה חל אפילו אם היה עומד בכ"ט אלול ואמר 'שנה זו' שאינו נאסר כי אם עד סוף השנה שבה הוא עומד, ומיד בצאת הכוכבים הותר בשתיית יין, ואף לדעת הסובר שאין יום אחד בשנה חשוב שנה, מכיוון שכל מטרת הנדר היא כדי לצער את עצמו, הרי במקצת היום הזה הצטער ובכך התקיים נדרו (ר"ה יב:). כשאוסר את כל השנה יש חידוש, שאף שבמהלך השנה יתחייב בשתיית ארבע כוסות בליל הסדר, בכל אופן אנו אומדים בדעתו שכוונתו לכל ימות השנה כיוון שיכול לקיים מצווה זו בחמר מדינה (חתם סופר ס.)].
אמנם שנת השמיטה דינה לענין זה כשבת. שאם אמר קונם יין שאיני שותה בשָׁבוּעַ זֶה - בשבע שנות שמיטה זו, הרי הוא אָסוּר בשתיית יין בְּכָל שנות הַשָׁבוּעַ עד שיושלמו שש השנים של שמיטה זו, וְהשנה השְׁבִיעִית שלאחריהן. מפני שֶׁעָבְרָה - שהשנה השביעית גם שייכת לשנות השמיטה שעברו.
עד עתה עסקנו במי שאוסר על עצמו יין ביום 'זה', או בשנה 'זו', שמשמעות לשונו שלא אסר על עצמו אלא עד צאת הכוכבים או עד ראש השנה ולא יותר. עתה תבאר המשנה מה הדין כשאומר יום 'אחד' וכן בכולם.
וְאולם אִם אָמַר קונם יין שאני טועם יוֹם אֶחָד, בזה, משמעות לשונו לאסור את היין על עצמו יום שלם של כ"ד שעות, ואסור הוא בכך משעה זו שנדר עד למחרת בשעה זו.
וכן אם אסר על עצמו לשתות יין שַׁבָּת אַחַת – שבוע אחד, או שאסר על עצמו חֹדֶשׁ אֶחָד, או שָׁנָה אַחַת, או שָׁבוּעַ אֶחָד - שבע שנות שמיטה, הרי הוא אָסוּר לשתות יין מִיּוֹם לְיוֹם. דהיינו, שאם עמד ביום שני בשבוע ואסר על עצמו 'שבוע אחד', אסור לו לשתות יין עד יום שני בשבוע שלאחריו.
וכן אם עמד בשמונה לחודש ואסר על עצמו שתיית יין 'חודש אחד', הרי הוא אסור עד היום השמיני בחודש שלאחריו (רא"ש בפירושו ס. ד"ה אם). [ויש מפרשים שצריך תמיד למנות שלושים יום שלמים אף בחודש חסר (רמב"ם נדרים פ"י ה"ג, נמוקי יוסף ס. ד"ה יום)]. וכן ב'שנה אחת' מונים שנה מיום ליום, וב'שבוע אחד' מונים שבע שנים מיום ליום.
[נחלקו הראשונים כאשר הוא נאסר שבוע שלם מיום ליום, ביום שנגמר הנדר מאיזה שעה פקע נדרו, האם מיד בתחילת היום, או שמחשבים שעות ועליו להמתין עד שתגיע אותה השעה בה התחיל הנדר בשבוע הקודם (בית יוסף יו"ד בתחילת סימן רכ)].
[מצד הנדר עצמו אם אמר יום אחד או חודש אחד וכדומה אינו מחויב להתחיל לקיים מיד את נדרו, ויכול לקיימו ביום או שבוע או חודש או שנה אחרים, אך כדי שלא יעבור על איסור בל תאחר עליו להתחיל מיד. אבל כשאומר 'שנה זו' אם אינו מתחיל מיד הרי הוא מיחל את נדרו. כמו כן אם אמר שנה זו והתעברה השנה הרי הוא מחויב לקיים נדרו אף בחודש העיבור, אך אם אמר שנה אחת והתעברה השנה אינו מחויב לקיימו בחודש העיבור (רשב"א סג. ד"ה קונם)].
[אמר יום או שבת או חודש או שנה סתם, דינו כאומר 'יום זה' 'שבוע זה' וכו' (רע"ב), משום שבנדרים אנו פוסקים לחומרא (תוס' יו"ט)]:

משנה ב
כיון שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ובני אדם כשאומרים 'עד' כוונתם היא 'ולא עד בכלל', לכן בכל נדר בלשון 'עד' הכוונה 'ולא עד בכלל'. משנתינו דנה במקרים שונים שאמר נדר בלשון 'עד'.
האומר קונם שאני טועם עַד הַפֶּסַח, אָסוּר מעתה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הפסח. ובפסח עצמו מותר, ש'עד' בלשון בני אדם משמעותו 'ולא עד בכלל' (ר"ן סא. ד"ה עד) אך צריך התרת חכם משום גזירה שמא יאמר עד שיצא (תפא"י). ואם אסר בלשון עַד שֶׁיְּהֵא הפסח, משמעות לשונו שאוסר על עצמו גם כל זמן שפסח הווה ונמצא (רע"ב), ולכן אָסוּר מעתה עַד שֶׁיֵּצֵא הפסח. [להלן במשניות ה' ו' תתבאר דעת רבי יהודה שמה שאמרנו שהלשון 'עד שיהא' משמע עד שיצא, זה רק בסתם נדר. אבל אם מחמת סיבה מיוחדת אנו אומדים בדעתו שאסר רק עד שיגיע, אסור עד שיגיע. ולכן כשאסר על עצמו שתיית יין אנו אומדים בדעתו שלא התכוון לאסור עצמו בשתיית יין בליל הסדר, וכשאסר בשר אנו אומדים בדעתו שלא התכוון לאסור עצמו בערב יום הכיפורים].
בהמשך המשנה נחלקו תנאים במקרה שיש לנו ספק בדבריו לכמה זמן הוא התכוון לאסור בנדר. האם אומרים שאדם מכניס את עצמו לספק, ולכן כשאין הכרעה בלשונו לכמה זמן התכוון, הוא אוסר את כל הזמן המסופק. או שהוא מתכוון לאסור רק את מה שבוודאות נכלל בדבריו והוא לא מכניס את עצמו לאסור בזמן המסופק (גמרא סא.).
אמר קונם שאני טועם עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח, ויש לנו ספק אם כוונתו לאסור את הזמן של פסח עצמו. שאפשר לפרש את כוונתו במילים 'עד לפני הפסח' עד לפני שיכנס הפסח. ואפשר לפרשו עד לפני רגע מסוים בפסח, ויתכן שהוא רגע אחד שלפני סוף יום האחרון של פסח, וממילא כל הפסח בכלל האיסור (ר"ן סא. ד"ה עד פני, תוספות ס. ד"ה רבי יוסי). וכן אפשר עוד לפרשו שיתפנה הפסח, והיינו עד שיצא (רא"ש בפירושו ס. ד"ה עד).
ונחלקו בזה התנאים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ פסח, אבל בפסח עצמו יהיה מותר, משום שלדעתו אדם לא מכניס את נדרו לספקות, והתכוון לאסור רק את מה שבוודאי נכלל בנדר, ולכן אסר רק עד שיגיע פסח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הפסח, וכל הפסח בכלל זמן האיסור, מפני שסבר שאדם מכניס את נדרו לספקות, ואסר את כל הזמן שניתן להסתפק בכוונתו.
[ביארנו את מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יוסי על פי הגמרא כאן (סא.), אבל במסכת קידושין (סה.) הגמרא ביארה שנחלקו בביאור הלשון 'עד פני הפסח', האם הכוונה עד לפני הפסח, או עד שמתפנה הפסח (ראה תוס' יו"ט)] :

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#5 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:58 pm

משנה ג
הדינים הקודמים בהם עסקה המשנה היו על זמנים קצובים, יום, שבוע, עד הפסח וכדו'. ומשנתינו מבארת את הדין כשקבע את נדרו לזמן שאינו קצוב.
האומר הריני אוסר עלי בקונם עַד זמן הַקָּצִיר של התבואה, או עַד זמן הַבָּצִיר של הענבים, או עַד זמן הַמָּסִיק של הזיתים (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב). לכל אלה אין משך זמן קצוב, שיהיו נמשכים באותו זמן ולא יותר (ר"ן סא. ד"ה וכל), שפעמים ממהרים להבשיל וקוצרים אותם מוקדם ופעמים מאחרים להבשיל וקוצרים אותם מאוחר (המפרש המיוחס לרש"י סא: ד"ה וכל, שטמ"ק בשם רשב"א ד"ה מתניתין, מלאכת שלמה). לכן בין אם אמר 'עד הקציר' ובין אם אמר 'עד שיהא הקציר', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ תחילת זמן הקציר, או הבציר או המסיק. ואפילו כשאמר 'עד שיהא' אוסר רק עד תחילתן ולא עד סופן (ר"ן סא: ד"ה עד, ותוספות שם). שאי אפשר לפרש שכוונתו 'עד שיהא' כל זמן שהוא הווה, שכיון שאין להם זמן קצוב, ודאי שאינו אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה, ועל כן אנו אומדים בדעתו שכוונתו עד שיגיע.
כפי שאמרנו בדוגמאות שהוזכרו, זֶה הַכְּלָל בכל לשון שנודר, כָּל שאוסר עד זמן מסוים שֶׁמשך זְּמַנּוֹ קָבוּעַ, כגון פסח שקבעה בו תורה זמן שבעה ימים (ר"ן), וְאָמַר הנודר עַד שֶׁיַּגִּיעַ אותו הזמן, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ ולא יותר. ואם אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא אותו הזמן, אָסוּר עַד שֶׁיֵצֵא – שיסתיים אותו הזמן, שמשמעות הלשון 'שיהא' לאסור כל זמן שהווה, כמבואר לעיל במשנה ב', שכיון שידע משך זמן איסורו אוסר עצמו בו (ר"ן).
וְכָל שאוסר עד זמן מסוים שֶׁאֵין משך זְמַנּוֹ קָבוּעַ כגון קציר ובציר שאין זמנם קצוב, בֵּין אם אָמַר הנודר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אם אָמַר הנודר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, שודאי שאין כוונת הנודר להיאסר לזמן בלתי קצוב, ולכך גם כשאמר 'עד שיהא' ברור לנו שהתכוון לאסור רק עד שיגיע (רע"ב).
[הירושלמי מסתפק באדם שקבע זמן למשתה בנו, ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיגיע משתה בני. האם המשתה נחשב כדבר שזמנו קבוע. או שמאחר שהוא יכול לדחותו לאחר זמן הוא כמי שאין זמנו קבוע]:

משנה ד
בימיהם היו רגילים לקרוא 'קיץ' לזמן הבשלת התאנים ולקיטתם, על שם שקוצצים את התאנים ביד (ר"ן סא: ד"ה עד, רמב"ם בפיהמ"ש). בתחילת עונת ה'קיץ' כשהבשילו התאנים היו מלקטים את חלקם לסלים, ואת חלקם היו מותירים לייבוש בשדה על מחצלות.
האומר הריני אוסר דבר עלי בקונם, בין אם אמר עַד הַקַּיִץ – זמן בישול התאנים, ובין אם אמר עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ, אינו אסור אלא עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס את התאנים בְּכַלְכָּלוֹת –בסלים, כלומר שזמן הקיץ הוא כאשר הבשילו כבר הרבה תאנים, והחלו לקצוץ אותם ולהכניסם בסלים (רע"ב). ואף כשאמר 'עד שיהא' אסור עד התחלת זמן הקיץ, לפי שאין זמנו קבוע (ר"ן סא: ד"ה עד הקיץ).
אם אמר עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַקַּיִץ, הוא נאסר עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת – המחצלות, כשהתייבשו התאנים המונחות לייבוש על המחצלות בשדה, וקיפלו את רוב המחצלות להניחם לשנה הבאה (ברייתא בגמרא סא:, רע"ב), אז נגמרת עונת הקיץ (רמב"ם נדרים פ"י ט, ובפיהמ"ש).
ויש מפרשים 'עד שיקפלו המקצועות', שיקפלו את הסכינים לתוך קתיהם ויצניעו אותם לשנה הבאה, והם סכינים מיוחדות שהיו חותכים בהם את התאנים היבשות כדי לעשות מהם עיגולי דבילה (ר"ן שם ד"ה עד שיקפלו, רא"ש שם בפירושו הראשון).

שנינו לעיל (משנה ג') שהאומר 'עד הקציר' אינו אסור אלא עד שיגיע הקציר. היות והלשון 'קציר' משמשת גם לקציר של חיטים, וגם לקציר של שעורים, וקציר חיטים מאוחר משל שעורים (תפא"י). וכן הזמן שקוצרים בבקעה אינו שווה לזמן הקצירה בהר. משנתינו מבארת לאיזה 'קציר' הוא מתכוון.
אדם שנדר עַד הַקָּצִיר, ויש במקומו גם קציר של חיטים וגם קציר של שעורים (תוספות), בודאי שכוונתו לאסור עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לִקְצוֹר קְצִיר חִטִּים אֲבָל לֹא התכוון לקְצִיר שְׂעוֹרִים שזמנו מוקדם, שכיון שלא פירש אלא אמר קציר סתם, בוודאי כוונתו לקציר שחשוב יותר אצל אנשים שהוא קציר חיטים (ר"ן סב: ד"ה עד הקציר). אבל אם במקום שנדר, כשאומרים קציר סתם מתכוונים לקציר שעורים (ר"ן שם ד"ה הכל), וכגון שרוב תבואות המקום של שעורים (רע"ב), דנים את הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ ונאסר עד זמן קציר שעורים. ובכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור באותו מקום (טור יו"ד רכ).
וכן אִם בשעת הנדר הָיָה בָּהָר, נאסר עד שיגיע זמן הקציר בָּהָר. וְאִם בשעת הנדר הָיָה בַּבִּקְעָה, נאסר עד שיגיע זמן הקציר בַּבִּקְעָה. כי הכל נידון לפי המקום שהיה בשעה שנדר. ואפילו אם בשעה שנדר היה בהר, ואחר כך ירד לבקעה והגיע זמן הקציר בבקעה, כיון שלא הגיע זמן הקציר בהר אסור, עד שיגיע זמן הקציר בהר (גמרא סב:):

משנה ה
עונת הגשמים בתחילת החורף הנקרא 'יורה' מתחלקת לשלושה זמנים, וכל זמן נקרא 'רביעה' משום שהיא מרביעה ומפרה את האדמה, שעל ידי הגשמים הארץ מזריעה ומולידה (תענית ו:, ירושלמי נדרים פ"ח ה"ה, וקרבן העדה שם). וכן מפני שהגשמים רובצים על הארץ (ר"ן סב: ד"ה עד הגשמים). ונחלקו תנאים בברייתא בגמרא סג. מתי הזמן של כל רביעה, ולדעת רבי יוסי בי"ז חשון רביעה ראשונה, בכ"ג חשון רביעה שניה, בר"ח כסלו רביעה שלישית, וכן הלכה.
האוסר עצמו בנדר, בין אם אמר שיאסר עַד הַגְּשָׁמִים, ובין אם אמר שיאסר עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, אסור עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה - שירדו גשמים ברביעה השניה של ירידת הגשם, ש'גשמים' משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים (רש"י תענית ו: ד"ה עד). דהיינו שאסור עד כ"ג חשון ובתנאי שירדו גשמים בפועל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מיקל ואוֹמֵר, שאין זה תלוי בירידת הגשמים בפועל, אלא בכל מקרה הוא אסור רק עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה ואף על פי שלא ירדו גשמים, שכיון שאין לירידתם זמן ידוע, כוונתו לזמן רביעה (ר"ן סב: ד"ה עד שיגיע, רא"ש בפירושו שם ד"ה עד) בכ"ג בחשון.
אם אמר שיאסר עַד שֶׁיִּפְסְקוּ גְּשָׁמִים, כוונתו עד סוף עונת הגשמים ולכן אסור עַד שֶׁיֵּצֵא חודש נִיסָן כֻּלּוֹ - עד סיום יום ל' ניסן (הון עשיר), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, משום שהוא סובר שכל חודש ניסן עדיין זמן גשמים הוא. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, שאסור רק עַד שֶׁיַּעֲבוֹר חג הַפֶּסַח, משום שלדעתו זמן הגשמים הוא עד סוף חג הפסח. ומחלוקתם כאן היא לשיטתם כפי שנחלקו בתענית (פ"א מ"ב) עד מתי שואלין את הגשמים שרבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח, רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן' (ירושלמי).

בזמן המשנה היו מעברים את השנה על פי בית דין. וכשקבעו בית דין לעבר את השנה, היו מוסיפים חודש נוסף. כלומר שיהיו בה שני חודשי אדר, אדר ראשון ואדר שני.
אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה - שנה זו שעומד בה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה - הוסיפו בית דין חודש נוסף לשנה, אָסוּר לטעום יין בָּהּ - באותה השנה וּבְעִבּוּרָהּ - כולל החודש הנוסף, משום שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת נקראת 'שנה' (רא"ש בפסקיו פ"ח סי' ב).
האומר בשנה מעוברת קונם שאיני טועם עַד רֹאשׁ חודש אֲדָר, ולא פירש כוונתו אם כוונתו לאדר ראשון או לאדר שני, נאסר רק עַד רֹאשׁ חודש אֲדָר הָרִאשׁוֹן שסתם אדר משמע אדר ראשון (גמרא סג.). וכן אם אמר קונם עַד סוֹף חודש אֲדָר, נאסר עַד סוֹף חודש אֲדָר הָרִאשׁוֹן שסתם אדר משמע אדר ראשון (ר"ן סג: ד"ה עד ראש).
[הגמרא (סג.) מביאה תנא שחולק וסובר שסתם אדר משמע אדר שני, ולשיטתו הגמרא מפרשת שמדובר כשלא ידע שהתעברה השנה, ולכך לא התכוון לאסור יותר מאדר הראשון. יש גורסים בלשון משנתינו 'עד סוף אדר, עד סוף אדר שני', ומפרש הר"ן (סג: ד"ה עד) גירסה זו שסתם אדר משמע שני האדרים לפי שהם כחודש אחד ארוך, ולכן כשאומר עד ר"ח נאסר עד ר"ח אדר ראשון, וכשאומר עד סוף אדר נאסר עד סוף אדר שני (וכן גרסו הרא"ש והרמב"ם)].

לעיל במשנה ב' למדנו שאם אסר עצמו לטעום בלשון 'עד שיהא הפסח', משמעות לשונו שאוסר גם כל זמן שפסח הווה ונמצא, ולכן אסור עד שיצא הפסח. רבי יהודה מחדש, שדין זה נאמר רק כשאין סיבה לתלות בלשונו שהתכוון לקודם הפסח, אך אם אנו אומדים בדעתו מסיבה מיוחדת שלא התכוון לאסור את עצמו בפסח, אסור רק עד שיגיע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח, למרות שהלשון 'עד שיהא' מורה לאסור עד שיצא הפסח, ביין אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח ולא עד בכלל, כיון שאנו אומדים בדעתו שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לאסור עצמו אֶלָּא עַד ליל פסח בשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן - שיש בזמן זה מצוה דרבנן לשתות ארבע כוסות של יין:

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#6 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 4:58 pm

משנה ו
כהמשך לחידושו של רבי יהודה במשנה הקודמת, שלמרות שאומר 'עד שיהא' כשיש לנו אומדן מיוחד שכוונתו לאסור רק עד שיגיע, אסור רק עד שיגיע. מביאה המשנה עוד שתי דוגמאות שיש אומדן כזה, א. כשאומר 'עד שיהא הצום', ב. כשאומר 'עד שתהא שבת'.
עוד אמר רבי יהודה, אם אָמַר קוֹנָם בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם של יום הכיפורים, למרות שאמר בלשון 'עד שיהא' אין אנו מפרשים שכוונתו עד יום הכיפורים בעצמו, אלא אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי הַצּוֹם - כלומר עד סעודה המפסקת שלפני הלילה, ובערב יום הכיפורים כבר מותר לו לאכול בשר (ר"ן סג: ד"ה עד שעה), כיון שאומדים שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לאסור עצמו אֶלָּא עַד ערב יום הכיפורים שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל בָּשָׂר - בסעודה בערב יום הכיפורים שהמנהג לאכול בה בשר בהמה (חולין פרק ה משנה ג).
[הרש"ש (סג: ד"ה במשנה), פירש את משנתינו בארבע תעניות לבד מט' באב, ומשום שדרכם היה קודם התענית לאכול בשר כדי שיקל עליהם התענית למחר, ולפירושו מבואר מדוע ליל הצום הוא כפשוטו, ולא ערב הצום מבעוד יום. וכדבריו משמע מדברי המפרש המיוחס לרש"י (שם ד"ה אלא עד)].
רַבִּי יוֹסֵי בְּנוֹ של רבי יהודה אוֹמֵר, אמר קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת, למרות שאמר בלשון 'עד שתהא' אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת ובליל שבת כבר מותר לו לאכול שום, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל שׁוּם שנהגו כתקנת עזרא לאכול שום בליל שבת מפני שמרבה הזרע ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת, ומשום עונג שבת (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב ע"פ בבא קמא פב.).
[חידושו של רבי יוסי הוא שאף בתקנת חכמים אנו תולים שאין דעתו של הנודר לעבור עליה, וכתב הר"ן (סג: ד"ה ולענין) בשם הרמב"ן שיתכן שלדעת אביו רבי יהודה רק במצוות אנו תולים כן, אך שום בליל שבת שאינו אלא מתקנת עזרא אין אומרים שאין בדעתו לעבור עליהם. אך הריטב"א (סג: ד"ה מסתברא) חולק, וסובר שאם אמר רבי יהודה על בשר בערב יום כיפור שאינו מצווה ואינו תקנה שאנו אומדים בדעתו להקל, ודאי בתקנת עזרא נתלה בדעתו להקל, ויודה רבי יהודה לרבי יוסי בנו]:
משנה ז
במשניות הקודמות למדנו את חידושו של רבי יהודה שהאומדן שלנו בדעת הנודר עדיף על המשמעות הפשוטה של לשונו. במשנה זו יש כמה דוגמאות שהאומדן שלנו בדעת הנודר הוא מוכח בודאות. ובאופן זה גם לדעת חכמים סומכים על האומדן להקל (ר"ן סג: ד"ה האומר).
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הריני אוסר על עצמי בקוֹנָם את מה שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָךְ [-משלך], דהיינו שאהיה אסור בהנאה מכל נכסיך (ר"ן כד. ד"ה קונם), אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹטֵל ממני לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד [-שלושים סאה] שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן. ונדר כך כדי שחברו לא יסרב ליטול את המתנה עבור בניו, הוא מזהירו שאם לא ייטול הוא אוסר את עצמו בהנאה מנכסיו. והטעם שנודר כך, הוא מפני שחברו הרבה להיטיב עמו, ואינו רוצה להיות ככלב שמקבל טובות ואינו נותן כלום בתמורה. לכן נדר שאם חברו לא יקח את המתנה לבניו גם הוא לא יהנה ממנו (גמרא כד.). אם אינו רוצה ליטול את המתנה לבניו הֲרֵי זֶה החבר, יָכוֹל לְהָפֵר [- לבטל] אֶת נִדְרוֹ לבד, והנודר לא יאסר ליהנות מנכסיו שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם - ללא צורך בהתרת חכם. וְיֹאמַר לוֹ [- לנודר] כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדִי האומדן בדעתך מוכיח שמה שנדרת זה לכבודי, שיראו הבריות שאתה רוצה לתת לי מתנה ואני חשוב בעיניך, זֶהוּ כְּבוֹדִי שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה לתת, ואני איני רוצה לקבל (ר"ן שם ד"ה זהו), אלא אפרנס את בניי משלי (רע"ב).
וְכֵן במקרה הפוך, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אני אוסר אותך בקוֹנָם, שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי [-משלי] דהיינו שאתה אסור להנות מנכסי, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹתֵן לִבְנִי במתנה כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר במקרה זה אין אפשרות להתיר את הנדר, והחבר אָסוּר לו להנות מנכסיו עַד שֶׁיִּתֵּן לבנו כור חיטין ושתי חביות של יין (תוס' סג: ד"ה ר"מ). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף במקרה זֶה יָכוֹל הנודר לְהָפֵר [-לבטל] אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם - ללא צורך בהתרת חכם, וְיֹאמַר לוֹ אינך צריך לתת לבני כור חיטין ושתי חביות של יין, אלא הֲרֵי אֲנִי מחזיק לך טובה כְּאִלּוּ הִתְקַבַּלְתִּי [-קיבלתי] ממך את המתנה. שהרי כל כוונתו הייתה להרווחתו להקל מעליו את הוצאות פרנסת בנו, לכן יכול להתחרט ולומר שמוותר על כך (גיטין עד.).
[פירשנו על פי התוספות שרק במקרה השני רבי מאיר חולק, שהיות והוא עצמו נדר והפציר שייתן מתנה לבנו, אינו יכול לבטל נדרו בטענה של 'הרי אני כאילו התקבלתי', אבל במקרה הראשון רבי מאיר מודה, שמכיוון שלא הוא נדר יכול לומר ש'זהו כבודי'. אבל הירושלמי (הל' ז') סובר שרבי מאיר חולק גם על המקרה הראשון].
הָיוּ מְסָרְבִין [-מפצירים] בּוֹ לָשֵׂאת את בַּת אֲחוֹתוֹ, שכך היה המנהג, ואף יש בזה מצוה שאיש ישא את בת אחותו שהרי נאמר (ישעיה נח ז) 'וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם' (רמב"ם בפיהמ"ש). וְאָמַר אני אוסר בקוֹנָם את מה שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי [-משלי] לְעוֹלָם, ובכך היא לא תוכל להינשא לו. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר אני אוסר בקוֹנָם את מה שאִשְׁתִּי המגורשת נֶהֱנֵית לִי [-משלי] לְעוֹלָם, וכך הוא לא יכול שוב לשאת אותה. הֲרֵי אֵלּוּ שתיהן מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ [-ממנו] בסתם הנאות, שאנו אומדים בדעתו שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה [-הנודר] אֶלָּא לְשׁוּם אִשּׁוּת - שלא תהנה ממנו בהנאת אישות, אבל לא התכוון לאוסרה בשאר ההנאות (תוס' יו"ט, המפרש המיוחס לרש"י).
הָיָה מְסָרֵב [-מפציר] בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ בביתו, ואָמַר החבר אני אוסר את עצמי בקוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס - שלא אכנס לביתך, או שאמר טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ - שיהא אסור לי לטעום טיפת משקה צונן משלך, למרות זאת מֻתָּר לו לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ מעט צוֹנֵן, משום שאנו אומדים את דעתו שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה [-הנודר] אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה - שלא יאכל אצלו אכילה ושתיה מרובה בסעודה זאת (תוס' יו"ט, תפא"י). ולא התכוון לאסור עצמו בדריסת הרגל בבית חבירו ולא בשתייה מועטת.
למעשה הנדר לא חל בכלל וגם באכילה ושתיה מותר, הואיל ולא הוציא מפיו אכילה ושתיה, ובנדרים צריך שיפרש בפיו (רע"ב). נמצא שהכניסה לבית מותרת מפני שלא התכוון בליבו לאוסרה, ואכילה ושתיה מותרת מפני שלא הוציאה בפיו:

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#7 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 5:00 pm

פרק ט
אדם שנדר נדר ומתחרט על נדרו, יכול ללכת לחכם מומחה או לשלושה הדיוטות שיתירו לו את נדרו (גמרא בכורות לו:). לצורך התרת הנדר צריך שיתחרטעל שנדר. או שימצאו לו פתח בנדר שעל ידו יתירו את נדרו, שאומרים לו: אילו היית יודע בשעת הנדר מדבר פלוני וכי היית נודר על דעת כך, אם אמר שלא היה נודר, נמצא שנדר מחיסרון ידיעה והיה כטעות מעיקרו, אך אינו טעות ממש ולכן צריך להתיר את נדרו, (גמ' כא: הרא"ש בפסקיו פ"ג ס"ב, ובבית יוסף יו"ד רכח ד"הו).
פרק זה עוסק בדיני הפתח, ויבואר באלו פתחים יכולים לפתוח לנודר ובאלו פתחים אי אפשר לפתוח, כמו כן תבאר המשנה מה הדין אם הפר החכם רק מיעוט מהנדר, האם שאר הנדר חל, או שכולו בטל. במידה והאדם שמגיע לחכם שיתיר לו את הנדר אין לו פתח משלו שלכן בא להתיר את הנדר יכול החכם למצוא לו פתח, בפרק זה יבואר אלו פתחים יכול החכם לפתוח לנודר ובאלו פתחים אינו יכול לפתוח, כמו כן תבאר המשנה מה הדין אם הפר החכם רק מיעוט מהנדר האם שאר הנדר חל או שכולו בטל.

משנה א
משנה זו עוסקת ב'פתח' של כבוד אביו ואמו, האם החכם או שלושה הדיוטות יכולים להתיר את הנדר בפתח זה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פּוֹתְחִין המתירים לָאָדָם שנדר פתח ואומרים לו, אילו היה יודע שבנדר זה הינו מזלזל בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, שיאמרו להם ראו גידולים שגידלתם כמה בנכם פרוץ וקל בנדרים, וכי היה נודר על דעת כך. אם אמר שלא היה נודר, נמצא שנדר בטעות ומתירים לו. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין לפתוח בפתח זה. מפני שחוששים שמא ישקר ויתבייש להודות שהיה נודר אפילו שגורם לזלזול בכבוד אביו ואמו, ונמצא שחכם מתיר נדר זה בלא חרטה (רע"ב).
אָמַר רַבִּי צָדוֹק יש להקשות על דברי רבי אליעזר, שלפי דבריו לא חוששים שישקר ו'פותחין בכבוד אביו ואמו', עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בכך שזלזל בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ שיִפְתְּחוּ לוֹ פתח שפגע בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם ויאמרו לו אילו היית יודע שתיקרא רע לפני המקום וכי היית נודר. ואִם תאמר כֵּן שאכן פותחים לו בכך, אֵין נְדָרִים ניתרים כראוי. שהרי אין עז פנים שיאמר שהיה נודר ומזלזל בכבוד המקום, ובודאי שישקר ויאמר שלא היה נודר. וכיון שרבי אליעזר ודאי יודה שבכבוד המקום אין לפתוח, גם בכבוד אביו אין לפתוח מחשש זה, שמא לא יעיז פניו לומר שמזלזל בכבוד אביו ואמו (ריטב"א סד.).
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שפותחים בכבוד אביו ואמו בְּדָבָר [- בנדר] שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ כגון שהדיר את אביו מנכסיו (רע"ב), שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ פתח ואומרים לו, אילו היה יודע שבנדר זה הינו מזלזל בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ שהינו חייב לפרנסם, וכי היה נודר (תפא"י). והטעם שבנדר כזה פותחין, כי אין לחשוש שישקר ויתבייש לומר שהיה מזלזל באביו ואמו, כי הוא הרי עז פנים שאסר אותם בהנאה מנכסיו, ולכן כשאומר שלא היה נודר בודאי שיש לו חרטה גמורה על נדרו (גמרא ורא"ש בפירושו סד: ד"ה הכי):

משנה ב
בכל 'פתח' מתירים את הנדר בסברא שאילו היה יודע מכך לא היה נודר ואם כן הנדר הוא בטעות מעיקרו. אך בדבר שבשעת הנדר עדיין לא נולד ולא בא לעולם, והוא גם לא דבר מצוי שנאמר שבודאי חשב עליו שיבוא, לכאורה אי אפשר לומר שהנדר היה בטעות מעיקרו. כי לפי המציאות שהייתה בשעת הנדר הוא כלל לא טעה, ורק אחר כך נולד דבר חדש. (ר"ן סד: ד"ה וחכמים). במשנתינו מבואר שנחלקו בזה תנאים האם פותחין ב'נולד'.
וְעוֹד חידוש אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר להקל בהלכות 'פתח', פּוֹתְחִין בנדרים בַּנּוֹלָד - בדבר שבשעת הנדר עדיין לא נולד ולא בא לעולם ונתחדש אחר שנדר. ואף שאינו מצוי ולא חשב בשעת הנדר שזה יקרה, מכל מקום פותחין, כי אילו ידע בשעת הנדר שיתחדש דבר זה לא היה נודר. ולהלן תבאר המשנה דוגמאות של פתח בנולד. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים לפתוח בנולד, שאי אפשר לומר שמתחרט על מה שנדר משום הדבר שנולד אחר כך, ואף שאם היה מעלה בדעתו שיקרה דבר זה לא היה נודר כיון שאינו מצוי והיה סבור שלא יבוא לעולם, ומפני החשש הרחוק שיבוא לא היה נמנע מלנדור (רע"ב).
[הגמרא (סד:) מבארת את מקורו של רבי אליעזר שאפשר לפתוח בנולד אף שלא טעה כלל לפי המציאות שהייתה בשעת הנדר. שלומדים זאת מפסוק, שבעת שנשבע משה ליתרו שלא ישוב למצרים מפני אותם האנשים שביקשו את נפשו, והתיר לו המקום את שבועתו על ידי פתח 'נולד' לשוב למצרים. שנאמר (שמות ד יט) 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', ואף שמתו אחר הנדר פתח המקום למשה בנולד. וחכמים דוחים את הראיה, שמה שכתוב 'כי מתו כל האנשים', אין הכוונה שמתו ממש אלא רק ירדו מנכסיהם ונהיו עניים, וכיון שעניות היא מצויה אין זה נולד ולכן אפשר לפתוח בה (המפרש שם ד"ה כי, תוס' יו"ט)].
כֵּיצַד - באיזה דוגמאות נחלקו אם פותחין בנולד, כגון שאָמַר הריני אוסר עצמי בקוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְאִישׁ [- מאיש] פְּלוֹנִי, וְאחרי שנדר נַעֲשָׂה אותו פלוני סוֹפֵר [- תלמיד חכם] ולכן הנודר צריך ליהנות ממנו (רא"ש בפירושו סד. ד"ה ונעשה, ובאבות פ"ו מ"א מבואר שנהנין ממנו עצה ותושיה. ובתפא"י כתב שנעשה מורה הוראה). אוֹ שֶׁאותו פלוני הָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּזמן קָרוֹב ויצטרך הנודר לילך לחופת בנו (רא"ש שם ד"ה והיה), או שיצטרך ליכנס לביתו לשמוע שבע ברכות (מאירי סד. ד"ה אמר ב'), וְאָמַר הנודר אני מתחרט על שנדרתי, שאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה סוֹפֵר אוֹ שֶׁהוּא מַשִׂיא אֶת בְּנוֹ בְּזמן קָרוֹב לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר בזמן זה.
מביאה המשנה עוד דוגמה של נולד, אמר קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס לתוכו, וְנַעֲשָׂה הבית לבֵּית הַכְּנֶסֶת ועתה הוא צריך להיכנס, וְאָמַר הנודר אני מתחרט על שנדרתי, שאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת ואהיה זקוק להיכנס לתוכו לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר.
כל אלו נקראים 'פתח בנולד' שרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר לפתוח בנולד, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
משנה ג
משנה זו תעסוק ב'נולד' שונה מכל נולד, באופן שמלשון הנדר נראה, שכבר כשנדר עשה 'תנאי' ותלה נדרו, שבאופן שתיולד מציאות חדשה אינו נודר (גמרא סה.).
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שקרו אחרי שנדר, ונראה שֶׁהֵן כַּנּוֹלָד שלמדנו לעיל (מ"ב) שאין להתיר בו את הנדר כיון שאינו מצוי ובשביל זה לא היה מונע עצמו מלידור, וְבאמת אֵינָן כַּנּוֹלָד, שבהן הנדר מותר. וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ [- לרבי מאיר] שלדעת חכמים גם דברים אלו נחשבים כנולד ואין מתירים בהם את הנדר.
כֵּיצַד - על איזה דברים אמר רבי מאיר שאין דינם כנולד, אָמַר אני אוסר את עצמי בקוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת אשה פְּלוֹנִית, מפני שֶׁאָבִיהָ רָע, ואכן בשעה שנדר היה אביה רע, ולאחר זמן אָמְרוּ לוֹ שנולד דבר חדש, שאביה מֵת אוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, והסיבה שנדר לא לשאת אותה כבר לא קיימת. או שאמר קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס לתוכו, לפי שֶׁהַכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ [- בתוך הבית] אוֹ שֶׁהַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ ואכן בשעת הנדר היה כלב או נחש בבית, ולאחר זמן אָמְרוּ לוֹ שנולד דבר חדש, שמֵת הַכֶּלֶב אוֹ שֶׁנֶּהֱרַג הַנָּחָשׁ והסיבה שנדר כבר לא קיימת.
הֲרֵי מקרים אלו הֵן כַּנּוֹלָד - נראים כנולד שנוצרה מציאות חדשה להתיר את הנדר וְאֵינָן כַּנּוֹלָד שמצד הדין אינם כנולד, כיון שבשעת הנדר תלה נדרו בהם, וכאילו אמר מפורש שכשלא יהא אביה רע, וכשלא יהא כלב ונחש בבית אינו נודר, ולכן מותר אף בלא התרת חכם (ירושלמי פ"ט ה"ג, רמב"ם בפיהמ"ש, ר"ן סה. ד"ה נעשה). וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ שלדעת חכמים דינם כנולד ואין הנדר בטל. ויתכן שאף בהתרת חכם אי אפשר להתיר לו את הנדר (תוס' רעק"א).
[יש גורסים: 'וחכמים מודים לו'. כך היא הגירסא בירושלמי וכן כתב בפסקי הרא"ש ס"ג.
ביארנו שלדעת רבי מאיר מותר אף בלא התרת חכם. אך יש אומרים שאף לפי רבי מאיר שאינו כנולד צריך התרת חכם כדי להתיר הנדר, ולא כירושלמי (הרא"ש בפירושו סד: ד"ה נעשה]:

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#8 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 5:00 pm

משנה ד
משנה זו עוסקת במדיר את חברו שאסר אותו ליהנות מנכסיו, איזה פתחים אפשר לפתוח ולהתיר את נדרו.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר קולא נוספת (תוספות סה: ד"ה ועוד), פּוֹתְחִין לוֹ פתח מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, ואומרים לו, דע שבנדר שנדרת עברת על איסור שכתוב בתורה, או שביטלת מצוות עשה. ודווקא באיסורים שאין איסורם חמור כל כך בעיני אנשים, ולא חוששים שיתבייש להודות שנדר על דעת שעובר על איסור זה (ר"ן שם).
כגון אם נדר שלא ישאיל כליו לשכנו, מפני ששכנו לא השאילו לו, פותחין וְאוֹמְרִים לוֹ [- לנודר] אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁכשאינך משאילו אַתָּה עוֹבֵר עַל 'לֹא תִקֹּם', שאתה נוקם בו על זה שלא השאיל לך, וְגם עַל 'לֹא תִטֹּר' (ויקרא יט יח) שכל נוקם עובר גם ב'לא תיטור' (קהילות יעקב ערכין ס"ד ס"ג ד"ה ונראה).
מבארת המשנה עוד פתחים מן הכתוב בתורה, כגון שנדר שלא לשאול בשלומו וְעובר עַל 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' (ויקרא שם יז). שאומרים לו אילו היית יודע שבנדר זה עברת על לאו וכי היית נודר (רא"ש בפירושו שם). וכן פותחים ואומרים לו דע שכאשר הדרת אותו ואסרת לו להנות משלך ביטלת מצוות 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא שם יח) (המפרש שם ד"ה על).
וכן פותחין פתח למי שנדר שלא יפרנס את קרובו (ר"ן שם ד"ה כל), ואומרים לו דע כי הנך עלול לעבור על 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ' (ויקרא כה לו), שֶׁמָּא יַעֲנִי - ייעשה המודר עני וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ ותבטל מצוות צדקה. ובכל פתחים אלו, אם פתחו לו וְאָמַר הנודר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵן שיש בזה איסור לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה המודר מֻתָּר. ואין זה פתח בנולד כי העניות מצויה (ירושלמי פ"ט ה"ד).
[בנדר כזה שמדיר את חבירו, כשמתירים לו את הנדר צריך שיהיה בפני המודר ובידיעתו, (רמב"ם פיה"מ רע"ב)]:

משנה ה
בעל מתחייב לאשתו בנישואין, שאם יגרש אותה ישלם לה מעות וזה נקרא חיוב 'כתובה'. משנתינו עוסקת במי שנדר לגרש את אשתו (רא"ש בפירושו סה: ד"ה נודרין), דהיינו שאסר עצמו ליהנות מאשתו ואסור לו לחיות עמה כדרך איש ואשתו (כן הוא במעשה במשנה, ראה רע"ב כתובות פרק ה משנה ו), ולכן הוא מתחייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה, איך אפשר לפתוח ולהתיר את נדרו.
פּוֹתְחִין לוֹ לָאָדָם [- לבעל] שנדר לגרש את אשתו בְּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ ואומרים לו, אילו היית יודע שבנדר זה, הנך מתחייב לשלם לה את כתובתה כלום היית נודר. אם אמר לא הייתי נודר, מתירים את נדרו.
וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָאָה ועל כן היה חייב לגרשה כיון שנאסר עליו לשמש עמה (כתובות פ"ה מ"ו) וְהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִין, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְחִיְּבוֹ לִתֶּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ כדין הנודר הנאה מאשתו שחייב לגרשה וליתן לה כתובה. אָמַר לוֹ, רַבִּי, קרקע בשווי שְׁמֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִין הִנִּיחַ אַבָּא [- אבי] השאיר לנו בירושה כשמת, וְנָטַל אָחִי לחלקו בירושה קרקע בשווי אַרְבַּע מֵאוֹת דינרים, וַאֲנִי קיבלתי קרקע בשווי אַרְבַּע מֵאוֹת דינרים (גמרא סה:), ועתה שאשתי תובעת לכתובתה ארבע מאות דינרים, וכי אני צריך להישאר ללא כלום לפרנסתי, לֹא דַיָּהּ לאשתי שֶׁתִּטּוֹל הִיא מָאתַיִם דינרים וַאֲנִי אקבל לצורך פרנסתי מָאתַיִם דינרים. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִלּוּ אַתָּה מוֹכֵר לצורך אכילתך את שְׂעַר רֹאשְׁךָ (ר"ן שם ד"ה הכי), אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כל קרקע שיש בידך לפירעון כְּתֻבָּתָהּ. כששמע הבעל שנדרו גרם לו להישאר ללא שום קרקע מירושת אביו אָמַר לוֹ [- לרבי עקיבא], אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, וְהִתִּירָהּ רַבִּי עֲקִיבָא להישאר עם בעלה, כלומר שהתיר לו הנדר בפתח זה של כתובתה, ואינו צריך לגרשה:

משנה ו
משנה זו עוסקת בפתח שמתיר רק חלק מהנדר, האם אומרים שרק החלק שיש בו פתח מותר ושאר הנדר אסור, או שכיון שהותר מקצת הנדר הותר כולו.
אם נדר להתענות, או שלא לאכול בשר ולא לשתות יין לזמן קצוב, פּוֹתְחִין לו פתח בְּיָמִים טוֹבִים וּבַשַּׁבָּתוֹת, ואומרים לו אילו שמת אל ליבך לשבתות וימים טובים שבתוך זמן זה כלום היית נודר (רע"ב) והלא אתה מחוייב בימים אלו באכילת בשר ושתיית יין (רמב"ם פיה"מ) ואף שלעיל (מ"א) כתבה המשנה שאסור לפתוח בכבוד המקום, כיון שחוששים שבאמת אינו מתחרט על נדרו אך יתבייש לומר שאינו חס על כבוד המקום, כאן שמצוה אחת היא לא חוששים שיתבייש להודות שאינו מתחרט על ביטול מצוה זו (ר"ן סד. ד"ה אמרו).
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מורי ההוראה אוֹמְרִים, שרק אוֹתָן הַיָּמִים - השבתות והימים טובים, שמצאו בהן פתח שמתחרט על שנדר מֻתָּרִין, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שאין פתח להתירם, יהיו אֲסוּרִין.
עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד את ההלכה שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ וכיון שהותרו השבתות והימים טובים, הותר כל הנדר אף בשאר הימים.
בירושלמי (פ"א ה"א) למדו זאת מפסוק, שנאמר (במדבר ל ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה', משמע שדווקא כש'כל' הנדר קיים חייב לעשותו אבל כשבטל מקצתו אינו חייב לקיימו (ר"ן סו. ד"ה שכל). והרא"ש (בפירושו סו. ד"ה הנדר) נתן בו טעם, שמתחילה לא נדר אלא על דעת שיתקיים כולו, ולכן כשהתירו מקצת מהנדר נפתח פתח לכולו, שאילו ידע שיתקיים רק מקצת לא היה נודר:

משנה ז
בשתי המשניות הבאות מובאות דוגמאות נוספות להלכה שלימד רבי עקיבא, ש'נדר שהותר מקצתו הותר כולו'.
מבארת המשנה כֵּיצַד ובאיזה אופן זה נחשב שהנדר הותר מקצתו וממילא הותר כולו, אם אָמַר לכמה אנשים שעומדים לפניו, הריני אוסר את עצמי בקוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם [- מכולכם] שכלל את כולם ואסרם באמירה אחת, אם פתחו לו פתח והֻתַּר להנות מאֶחָד מֵהֶן, כגון שהיה אביו ואמר אילו הייתי יודע שאבי ביניכם לא הייתי אוסרו (גמרא כה:), כיון שהותר אחר מהן הֻתְּרוּ כֻּלָּן כי נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
אבל אם לא אמר בלשון אחת לכולם, אלא אמר קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְכן לָזֶה [- מזה וכן מזה], דהיינו שאסר הראשון עליו בקונם, ואמר על השני הרי זה כראשון ועל השלישי הרי זה כשני, וכן כולם (גמרא כו: רע"ב). אם פתחו פתח והֻתַּר לו להנות מהָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָן. ואף שנאסר מכל אחד בנפרד, היות ותלה איסורם באיסור הראשון, כשהותר מהראשון הותרו כולם (ר"ן סו.). ואם הֻתַּר לו להנות מהָאַחֲרוֹן, רק מהָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּן אֲסוּרִין עליו, כיון שהראשונים אינם תלויים בו, וכל אחד נאסר בנפרד, על כן נדר הראשונים קיים. ואם הֻתַּר מהָאֶמְצָעִי [- מאחד האמצעיים], הֵימֶנּוּ [- ממנו] וּלְמַטָּה - וכל מי שנאסר אחריו מֻתָּר, כיון שמי שנאסר אחריו תלוי בו לכן גם הוא מותר. אבל הֵימֶנּוּ [- מזה שהותר] וּלְמַעְלָה - וכל מי שנאסר לפניו אָסוּר, כיון שהוא לא תלוי בו, וכל אחד נאסר בנדר נפרד.
אך אמר בלשון שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה [- מזה] באיסור קָרְבָּן, וְלָזֶה [- ומזה] באיסור קָרְבָּן, משמעות לשונו שאסר את עצמו מכל אחד באיסור נדר נפרד לגמרי ולא תלה אחד בשני, ולכן צְרִיכִין פֶּתַח להתיר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בפני עצמו, ולא שייך כאן לומר 'נדר שהודר מקצתו הותר כולו', כי הם שני נדרים נפרדים.
[האמור במשנה שרק באומר 'לזה קרבן ולזה קרבן' הם נדרים נפרדים, הוא כדעת רבי שמעון שאמר (שבועות פ"ה מ"ג) 'עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד', לכן גם בנדר צריך לפרש 'לזה קרבן ולזה קרבן'. אבל חכמים חולקים על רבי שמעון ולדעתם די בכך שיאמר 'לזה ולזה' כדי שכל נדר יחשב כנדר בפני עצמו ואין הנדרים תלויים אחד בשני, וממילא צריך פתח להתיר לכל אחד בפני עצמו (רע"ב)]:

כּוֹתָר
הודעות: 1126
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
דוא"ל: 9090674b@gmail.com
יצירת קשר:

Re: ביאור מסכת נדרים - פרקים ה, ח, ט

#9 שליחה על ידי כּוֹתָר » ד' אוגוסט 17, 2022 5:01 pm

משנה ח
במשנה זו יבוארו עוד מקרים של 'נדר שהותר מקצתו הותר כולו', כשבלשון הנדר ניכר שהיתה לו טעות. ובנדרי טעות הנדר לא חל בכלל ואין צריך פתח להתירו (ר"ן סו. ד"ה קונם).
אמר קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, והוסיף ופירש טעם מדוע נודר, כיון שֶׁהַיַּיִן רַע לַמֵּעַיִם. אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא היין הַמְּיֻשָּׁן אינו רע למעים וטעית כשאסרת אותו, ועוד שהוא יָפֶה לַמֵּעַיִם (גמרא). ואמר אילו ידעתי שישנו יין שאינו רע למעים לא הייתי נודר כלל. או שאמר, הייתי אומר שיין ישן מותר ורק חדש אסור, (רע"ב). הֻתַּר בַּמְּיֻשָּׁן כיון שהנדר על היין המיושן היה בטעות. וְלֹא בַּמְּיֻשָּׁן בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא הותר בְּכָל הַיָּיִן גם בחדש, כי נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
וכן אם אמר קוֹנָם בָּצָל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, והוסיף ופירש כיון שֶׁהַבָּצָל רַע לַלֵּב. אָמְרוּ לוֹ הֲלֹא הבצל הַכֻּפְרִי [- שגדל בכפר, הערוך ערך כפר א] אינו רע ללב וטעית כשאסרת אותו, ועוד שהוא יָפֶה לַלֵּב (גמרא סו.). הֻתַּר בַּכֻּפְרִי כיון שהנדר על הבצל הכופרי היה בטעות. וְלֹא בַּכֻּפְרִי בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא הותר בְּכָל הַבְּצָלִים, כי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. מַעֲשֶׂה הָיָה שנדר אדם מבצל והוסיף ואמר 'שהבצל רע ללב', וְהִתִּירוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּכָל הַבְּצָלִים וכדברי המשנה.
[פירושים נוספים נאמרו לבצל 'הכופרי'. בתוספות כו: ד"ה כופרי פירשו שהוא שם מקום, ברא"ש בפירושו כו: פירש שהוא בצל גדול, ובתפא"י פירש להיפך שהוא בצל קטן]:

משנה ט
משנתינו חוזרת לבאר עוד בדיני התרת נדרים על ידי פתח.
פּוֹתְחִין המתירין פתח לָאָדָם שנדר לגרש את אשתו, בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּבִכְבוֹד בָּנָיו. כגון מי שנדר לגרש את אשתו (רא"ש בפירושו סו. ד"ה פותחין), דהיינו שאסר עצמו ליהנות מאשתו ואסור לו לחיות עמה כדרך איש ואשתו (ראה בביאור משנה ה'). פותחין בכבוד עצמו ואוֹמְרִים לוֹ, אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁלְּמָחָר - לאחר שתגרש את אשתך יזלזלו הבריות בכבודך, שיהיו אוֹמְרִין עָלֶיךָ, כָּךְ הִיא וֶסְתּוֹ [- רגילותו] שֶׁל פְּלוֹנִי, שמְגָרֵשׁ אֶת נָשָׁיו. וכן פותחים בכבוד בניו ובנותיו וְאילו ידעת שעַל בְּנוֹתֶיךָ יִהְיוּ הבריות אוֹמְרִין, בְּנוֹת גְּרוּשׁוֹת הֵן ומן הסתם הולכות בדרכי אמן ולא ימצאו מי שישא אותן, מָה רָאֲתָה אִמָּן [- מה נראה באמן (תפא"י)] שֶׁל אֵלּוּ שגרם לה לְהִתְגָּרֵשׁ מבעלה, לבטח מצא בה דבר ערוה ולכן גירשה (רא"ש בפירושו). אם השיב הנודר וְאָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן - שכך יזלזלו הבריות בכבודי ובכבוד בנותי לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה הנודר מֻתָּר ואינו צריך לגרשה.
[החידוש שפותחין בכבוד עצמו, שאף שהתכוין לצער עצמו בנדר, מכל מקום לזלזל בעצמו לא התכוין, שאדם חושש לכבוד עצמו יותר ממה שחושש לצערו (תפא"י). והחידוש שפותחין בכבוד בניו, שלא חוששים שיתבייש להודות שאינו חושש לכבוד בניו, וישקר ויאמר שעל דעת כן לא נדר (רא"ש בפירושו סו. ד"ה מה)]:

משנה י
משנתינו עוסקת בנדרי טעות, שאינם צריכים היתר מחכם (ר"ן סו. ד"ה אלא).
האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית כְּעוּרָה [- שהיא מכוערת], וְהֲרֵי - ונמצא שהִיא נָאָה. או שאמר קונם שאיני נושא את פלונית שְׁחוֹרָה, וְהֲרֵי - ונמצא שהִיא לְבָנָה. או שאמר קונם שאיני נושא את פלונית קְצָרָה [- שהיא נמוכה], וְהֲרֵי - ונמצא שהִיא אֲרוּכָּה [- גבוהה]. בכל שלושת אופנים אלו מֻתָּר בָּהּ. ואמנם היתר זה הוא לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂית לאחר זמן נָאָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂית לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂית אֲרֻכָּה, שבאופנים אלו לא היה מותר בה אפילו בפתח, כיון שהוא 'נולד' (ר"ן סו. ד"ה לא,. אֶלָא טעם ההיתר הוא שֶׁהַנֶּדֶר מעיקרו היה בטָעוּת, שכבר בשעת הנדר היתה נאה.
[בכעורה שנעשית נאה לא נחשב שעשה תנאי ותלה את נדרו בכך, שרבי מאיר התיר (לעיל מ"ג) מפני שאשה כעורה אינה עשויה להיות נאה, הלכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה. ועוד שאמר 'לפלונית כעורה', ולשון זו לא משמע שעושה תנאי ותולה את נדרו בדבר. (ר"ן סה: ד"ה תנא)].
מוסיפה הגמרא שרבי ישמעאל חולק, ומתיר גם בכעורה שלאחר זמן נעשית נאה, שכיון שיכולים ליפותה מתברר שלא הייתה כעורה משעה שנדר (רא"ש בפירושו סו. ד"ה והתירה). וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ הֲנָיָה, - שאסר עצמו בהנאה מבת אחותו, מפני שהיתה מכוערת שנשרה אחת משיניה ועשו לה שן תותבת מכוערת, ולא רצה לשאת אותה. וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְיִפּוּהָ שעשה לה במקום השן התותבת שן מזהב (גמרא סו:). לאחר שיפו אותה אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּנִי לְזוֹ שהיא נאה נָדַרְתָּ, אָמַר לוֹ לָאו שאם הייתי יודע שתיעשה נאה לא הייתי נודר, וְהִתִּירוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לשאת אותה.
בְּאוֹתָה שָׁעָה בָּכָה והצטער רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מתוך רחמים על עניותן של בנות ישראל (תפא"י), וְאָמַר, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בעצם נָאוֹת הֵן אֶלָא שֶׁהָעֲנִיוּת מְנַוַּלְתָּן - מכערת אותן. וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל [- על] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה, על שדאג להלבישכן בבגדים נאים. שהיה רבי ישמעאל מלביש ומקשט עניות ישראל כדי שימצאו חן בעיני האנשים להינשא להם (שיטה מקובצת בשם הרי"ץ סו. ד"ה מתני'). וְכֵן הוּא אוֹמֵר בפסוק על שאול המלך, שדוד המלך הספידו לאחר מותו (שמואל ב' א כד): 'בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן' - בכו על שאול שהלביש אתכן בבגדים נאים וקישט אתכן בתכשיטים:

שלח תגובה