ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
הקדמה
אחר המסכתות העוסקות בהלכות הדיינים: סנהדרין, מכות, שבועות ועדויות, נקבעה מקומה של מסכת עבודה זרה, כיון שבה הושלמו ההלכות הנצרכות לדיין. לפי שעל הדיין לדעת את חוקי הגויים בעבודה זרה כדי שידע היאך לדון ולהעניש בהם. ומחמת שאין הלכותיה מצויים כל כך, לכן נקבעה מסכת עבודה זרה כמסכת האחרונה בהלכות הדיינים (הקדמת הרמב"ם למשנה).
עוד טעם מדוע נקבעה כאן מקומה של מסכת עבודה זרה, שאחר ששנינו במסכת סנהדרין (פ"ז מ"ו) את עונש העובד עבודה זרה, באה המשנה ללמדנו מה הם איסורי העבודה זרה עצמה, והנלווה לה. וקדמו למסכת זו מסכתות שבועות ומכות שאף דיניהם התבארו בסנהדרין (תוספות ב. ד"ה לפני).
ענין המסכת היא לבאר עניני עבודה זרה, ושצריך להתרחק מעובדי עבודה זרה.
ונחלקו דיני מסכת זו לארבעה חלקים. א. איסורי משא ומתן עם עובדי האלילים. ב. איסורים החלים על חפצי הגויים ומזונם. ג. גופי עבודה זרה והצלמים אימתי נאסרו. ד. איסור יין נסך. נצטוינו בכלל איסורים אלו כדי שנרחק מהגויים שלא יסיתונו לעבוד עמהם עבודה זרה, וכדי שלא נבוא לישא בנותיהם, וכן שלא לחזק ידיהם באמונתם בעבודה זרה, (מאירי בפתיחה למסכת).
איסור עבודה זרה
נאמר בתורה (שמות כ ד-ה): 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם'. והתבאר בכתוב שישנם שני איסורים, האחד עשיית הצלם, והשני העבודה אליו. ולכן העובד כוכבים ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עבד בשגגה מביא קרבן חטאת קבועה.
עובדי הכוכבים המציאו מיני עבודה שונים לכל צלם וצלם, שעבודת צלם זה אינה כעבודת צלם זה, ובכל צלם חייב כדרך שעובדים לו. מלבד זאת אמרו חכמים (סנהדרין פ"ז מ"ו) שהעובד לה כדרך שהיו עובדים הכהנים בעבודת הקרבנות, אף שאין זו עבודתה הרי התחייב בכך. וכשם שבעבודת המקדש שנינו ארבע מיני עבודה. משתחווה וזובח ומקטיר ומנסך. כך גם העובד לאליל בהשתחויה, זביחה, הקטרה וניסוך, הרי הוא עובד עבודה זרה. מצות עשה לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר (דברים יב ב): 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם'.
איסור הנאה מעבודה זרה ותקרובת
עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה. בהמה שהקריבוה כולה לעבודת כוכבים אסורה בהנאה. וחילקו חכמים בין עבודת כוכבים של עובד כוכבים לעבודת כוכבים של ישראל, עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה בהנאה מיד, שנאמר (שם ז כה) 'פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ' משפִסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) 'וְשָׂם בַּסָּתֶר' עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה. ומשמשי עבודת כוכבים בין של עובד כוכבים בין של ישראל אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודת כוכבים.
עבודת כוכבים ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן. ואפרם אסור בהנאה. תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה רק משיקריבוה לפניה, ואפילו הוציאום אחר כך אסורים לעולם. ובתנאי שיוגשו לפנה דרך כבוד, ולא דרך בזיון. בכלל עבודה זרה נאסרו רק דברים שיש בהם תפישת יד האדם, אך דברים שאינם בתפישת יד כגון ההרים והגבעות, או האילנות הנטועים, או המעיינות, אינם נאסרים משום עבודה זרה. וכן בעלי חיים אינם נאסרים, ואף אם ייחדו אותם לתקרובת עבודה זרה. עבודה זרה של ישראל אסורה לעולם, ושל גויים אסורה עד שיבטלוה. גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו אך הישראל אינו מבטל עבודה זרה אפילו של עובד כוכבים.
מאכלי הגויים
חלק ממאכלי הגויים נאסרו באכילה לישראל, חלקם משום איסורי כשרות המאכלות, שחוששים שמא הגוי עירב בהם ממיני המאכלות האסורים באכילה, וחלקם נאסרו כדי להרחיק את הישראל מחברת הגויים, כדי שלא יבואו להכשילם באיסור עבודה זרה, או שמא יבואו לשאת את בנותיהם. כמו כן אסרו חכמים את כלי הגויים שמא נבלעו בהם איסורי אכילה.
איסור יין שניסכו אותו לשם עבודה זרה, הוא אסור מהתורה מדין תקרובת עבודה זרה. חכמים אסרו גם יין שנגע בו גוי משום החשש שמא במגעו ניסכו לעבודה זרה. וכן אסרו יין של גוי אפילו שאין ידוע שנגע בו, כדי שלא יבוא ישראל להסב עמו לסעודה ויבואו לידי שכרות, המביאה לפריצות.
אחר המסכתות העוסקות בהלכות הדיינים: סנהדרין, מכות, שבועות ועדויות, נקבעה מקומה של מסכת עבודה זרה, כיון שבה הושלמו ההלכות הנצרכות לדיין. לפי שעל הדיין לדעת את חוקי הגויים בעבודה זרה כדי שידע היאך לדון ולהעניש בהם. ומחמת שאין הלכותיה מצויים כל כך, לכן נקבעה מסכת עבודה זרה כמסכת האחרונה בהלכות הדיינים (הקדמת הרמב"ם למשנה).
עוד טעם מדוע נקבעה כאן מקומה של מסכת עבודה זרה, שאחר ששנינו במסכת סנהדרין (פ"ז מ"ו) את עונש העובד עבודה זרה, באה המשנה ללמדנו מה הם איסורי העבודה זרה עצמה, והנלווה לה. וקדמו למסכת זו מסכתות שבועות ומכות שאף דיניהם התבארו בסנהדרין (תוספות ב. ד"ה לפני).
ענין המסכת היא לבאר עניני עבודה זרה, ושצריך להתרחק מעובדי עבודה זרה.
ונחלקו דיני מסכת זו לארבעה חלקים. א. איסורי משא ומתן עם עובדי האלילים. ב. איסורים החלים על חפצי הגויים ומזונם. ג. גופי עבודה זרה והצלמים אימתי נאסרו. ד. איסור יין נסך. נצטוינו בכלל איסורים אלו כדי שנרחק מהגויים שלא יסיתונו לעבוד עמהם עבודה זרה, וכדי שלא נבוא לישא בנותיהם, וכן שלא לחזק ידיהם באמונתם בעבודה זרה, (מאירי בפתיחה למסכת).
איסור עבודה זרה
נאמר בתורה (שמות כ ד-ה): 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם'. והתבאר בכתוב שישנם שני איסורים, האחד עשיית הצלם, והשני העבודה אליו. ולכן העובד כוכבים ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עבד בשגגה מביא קרבן חטאת קבועה.
עובדי הכוכבים המציאו מיני עבודה שונים לכל צלם וצלם, שעבודת צלם זה אינה כעבודת צלם זה, ובכל צלם חייב כדרך שעובדים לו. מלבד זאת אמרו חכמים (סנהדרין פ"ז מ"ו) שהעובד לה כדרך שהיו עובדים הכהנים בעבודת הקרבנות, אף שאין זו עבודתה הרי התחייב בכך. וכשם שבעבודת המקדש שנינו ארבע מיני עבודה. משתחווה וזובח ומקטיר ומנסך. כך גם העובד לאליל בהשתחויה, זביחה, הקטרה וניסוך, הרי הוא עובד עבודה זרה. מצות עשה לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר (דברים יב ב): 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם'.
איסור הנאה מעבודה זרה ותקרובת
עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה. בהמה שהקריבוה כולה לעבודת כוכבים אסורה בהנאה. וחילקו חכמים בין עבודת כוכבים של עובד כוכבים לעבודת כוכבים של ישראל, עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה בהנאה מיד, שנאמר (שם ז כה) 'פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ' משפִסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) 'וְשָׂם בַּסָּתֶר' עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה. ומשמשי עבודת כוכבים בין של עובד כוכבים בין של ישראל אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודת כוכבים.
עבודת כוכבים ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן. ואפרם אסור בהנאה. תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה רק משיקריבוה לפניה, ואפילו הוציאום אחר כך אסורים לעולם. ובתנאי שיוגשו לפנה דרך כבוד, ולא דרך בזיון. בכלל עבודה זרה נאסרו רק דברים שיש בהם תפישת יד האדם, אך דברים שאינם בתפישת יד כגון ההרים והגבעות, או האילנות הנטועים, או המעיינות, אינם נאסרים משום עבודה זרה. וכן בעלי חיים אינם נאסרים, ואף אם ייחדו אותם לתקרובת עבודה זרה. עבודה זרה של ישראל אסורה לעולם, ושל גויים אסורה עד שיבטלוה. גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו אך הישראל אינו מבטל עבודה זרה אפילו של עובד כוכבים.
מאכלי הגויים
חלק ממאכלי הגויים נאסרו באכילה לישראל, חלקם משום איסורי כשרות המאכלות, שחוששים שמא הגוי עירב בהם ממיני המאכלות האסורים באכילה, וחלקם נאסרו כדי להרחיק את הישראל מחברת הגויים, כדי שלא יבואו להכשילם באיסור עבודה זרה, או שמא יבואו לשאת את בנותיהם. כמו כן אסרו חכמים את כלי הגויים שמא נבלעו בהם איסורי אכילה.
איסור יין שניסכו אותו לשם עבודה זרה, הוא אסור מהתורה מדין תקרובת עבודה זרה. חכמים אסרו גם יין שנגע בו גוי משום החשש שמא במגעו ניסכו לעבודה זרה. וכן אסרו יין של גוי אפילו שאין ידוע שנגע בו, כדי שלא יבוא ישראל להסב עמו לסעודה ויבואו לידי שכרות, המביאה לפריצות.
Re: ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
פרק ראשון
הפרק שלפנינו דן באיסור התעסקות עם גויים. תחילת הפרק עוסק בדברים שאסורים בזמנים מסויימים, וסופו בדברים שאסורים לעולם.
משנה א
במשנתינו יתבאר איסור התעסקות עם עובדי עבודה זרה בתקופת ימי חגאותיהם, טעם איסור זה הוא כדי שלא יהא הגוי שמח ויבוא להודות לעבודה זרה (רש"י ב. ד"ה לפני). חגיהם של עובדי עבודה זרה נקראים בלשון המשנה 'אידיהן', והוא כינוי גנאי מלשון שבירה לחגיהם ומועדיהם (גמרא ב. רע"ב).
לִפְנֵי ימי אֵידֵיהֶן - חגיהן שֶׁל גּוֹיִם - עובדי עבודה זרה, במשך שְׁלֹשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן - למכור ולקנות מהן, וכן אסור לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאֹל מֵהֶן חפצים [החוזרים לבעלים אחר השימוש בהם כגון בהמה וכלים (רש"י ב. ד"ה לפני)], וכן אסור לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן מעות [שאינם חוזרים בעינם אלא הוא מוציאן ומחזיר אחרים תחתיהן (רש"י שם)], וכן אסור לְפָרְעָן חוב שחייב להם, וְלִפָּרַע מֵהֶן חוב שהם חייבים לו. שלושה ימים אלו הם חוץ ליום האיד עצמו (גמרא ו.). במשנה ג' יתבארו מה הם ימי אידיהן.
בטעם הדבר שקבעו דווקא שלשה ימים הוא משום שלמדוהו מהכתוב (עמוס ד ד) 'וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם', ולמדו מכאן שדרך עובדי כוכבים להקדים הבאת קרבנותיהם לפני יום אידם שלשה ימים. (ירושלמי פ"א ה"א)
הטעם בכל אלו שגורם לגוי הנאה ושמחה, ובשלושה ימים אלו שהגוי מכין את צרכי ההקרבה שם עבודה זרה שגור בפיו, וכשהגוי שמח הוא מודה לעבודה זרה ונמצא ישראל עובר באיסור 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו' לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג יג), שאסור שישמע על ידו הודאה לעבודה זרה (גמרא ה:, תוס' ד"ה ומי, ר"ן על הרי"ף ו:, תוס' יו"ט). והוא לאו חמור, שנחשב כאביזרייהו דעבודה זרה שיהרג ואל יעבור עליו (מנחת חינוך סוף מצוה פ"ו).
[נחלקו הראשונים אם איסור זה הוא דווקא במיני הקרבה או בכל דבר, לדעת רש"י (ד"ה לפני) איסור זה בכל דבר הוא, שהוא מודה לעבודה זרה על הצלחתו ביום אידו, ולדעת ר"ת (ב. תוד"ה אסור) הוא רק על מיני הקרבה, שבהם הוא ילך ויעבוד להם. ולדעת הרשב"א (ב. ד"ה לשאת) טעם האיסור מכיוון שאסרו חכמים למכור מיני הקרבה, על כן לא חילקו בין מקח למקח ואסרו כל דבר].
בטעם הדין שאסור לשאול מהן אף שהוא מחסר הנאה מהגוי, נחלקו בגמרא (ו:) אביי ורבא, לדעת אביי האיסור הוא משום שמא יבוא להשאילם, ולרבא טעם האיסור הוא משום שמא הגוי יודה לע"ז שישראל צריך לו.
רַבִּי יְהוּדָה חולק בדבר אחד ואוֹמֵר, שכן נִפְרָעִין מֵהֶן וגובים מהם חובות. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ [- מצער את הגוי] בכך שגובה ממנו מעות, ואינו גורם שהגוי יודה לעבודה זרה. אָמְרוּ לוֹ - השיבו לו חכמים לרבי יהודה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו בשעת הגביה, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן שכבר אין לו חוב, וביום אידו יהא מודה לעבודה זרה (רע"ב).
[הלוואה בעל פה לכולי עלמא מותר לגבות מפני שהוא כמציל מידם (גמ' ו:, הובאה ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב)]:
משנה ב
דעת תנא קמא במשנה לעיל שאסור לשאת ולתת עם הגוי שלשה ימים לפני אידיהם, אבל בימים שלאחר אידיהם לא אסר תנא קמא, משנתינו מביאה שתי דעות נוספות בענין זה.רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מחמיר יותר ואוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם - לפני ימי אידיהן וְמוסיף שאף שְׁלֹשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם, אָסוּר לשאת ולתת עם עובדי עבודה זרה. כמה טעמים נאמרו בדעת רבי ישמעאל שאוסר גם בשלושה ימים שלאחריהם, בירושלמי (פ"א ה"א) כתוב שחברייא ביארו, שגם בימים אלו הם עדיין ממשיכים בשמחה ומתענגים בסעודות חגאותיהם. ורבי בא אמר, שהוא כדי שיצטערו וימעטו בשמחת אידם כשידעו שלא יעסקו עמהם במשא ומתן בימים הבאים. והראב"ד הוסיף עוד טעם (ב. ד"ה ר' ישמעאל) שהוא גזירה כדי שלא יבואו להתיר את הימים שלפניהם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שלושה ימים לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר במשא ומתן עמהם, אבל שלושה ימים לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר. לפי שרק שלושה ימים לפני אידיהן אסור, שבהם הם מכינים את צרכי ההקרבה, לכך שם עבודה זרה שגור בפיהם ויש לאסור (תוס' יו"ט במשנה א). וכן ביום אידם עצמו אסור שמתוך ששמחים יודו לעבודה זרה. אבל לאחר יום אידם אין טעם לאסור.
[בגמרא (ז:) הקשו שהרי דעת חכמים במשנתינו, היא כדעת תנא קמא לעיל (במשנה א') שרק שלושה ימים לפני אידיהן אסור. ותירצו בגמרא שחכמים חידשו שיום האיד עצמו גם אסור כמו שלשת הימים שלפניו. עוד תירצו שמלשונם של חכמים 'לפני אידיהן אסור' משמע שאם נשא ונתן עמהם נאסרה הסחורה. עוד תירצו שלחכמים אף בארצות הגולה נאסרה סחורה עם הגויים לפני אידיהם. עוד תירצו שחכמים סברו כדעת נחום המדי שאסרו רק יום אחד קודם ימי אידיהם]:
הפרק שלפנינו דן באיסור התעסקות עם גויים. תחילת הפרק עוסק בדברים שאסורים בזמנים מסויימים, וסופו בדברים שאסורים לעולם.
משנה א
במשנתינו יתבאר איסור התעסקות עם עובדי עבודה זרה בתקופת ימי חגאותיהם, טעם איסור זה הוא כדי שלא יהא הגוי שמח ויבוא להודות לעבודה זרה (רש"י ב. ד"ה לפני). חגיהם של עובדי עבודה זרה נקראים בלשון המשנה 'אידיהן', והוא כינוי גנאי מלשון שבירה לחגיהם ומועדיהם (גמרא ב. רע"ב).
לִפְנֵי ימי אֵידֵיהֶן - חגיהן שֶׁל גּוֹיִם - עובדי עבודה זרה, במשך שְׁלֹשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן - למכור ולקנות מהן, וכן אסור לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאֹל מֵהֶן חפצים [החוזרים לבעלים אחר השימוש בהם כגון בהמה וכלים (רש"י ב. ד"ה לפני)], וכן אסור לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן מעות [שאינם חוזרים בעינם אלא הוא מוציאן ומחזיר אחרים תחתיהן (רש"י שם)], וכן אסור לְפָרְעָן חוב שחייב להם, וְלִפָּרַע מֵהֶן חוב שהם חייבים לו. שלושה ימים אלו הם חוץ ליום האיד עצמו (גמרא ו.). במשנה ג' יתבארו מה הם ימי אידיהן.
בטעם הדבר שקבעו דווקא שלשה ימים הוא משום שלמדוהו מהכתוב (עמוס ד ד) 'וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם', ולמדו מכאן שדרך עובדי כוכבים להקדים הבאת קרבנותיהם לפני יום אידם שלשה ימים. (ירושלמי פ"א ה"א)
הטעם בכל אלו שגורם לגוי הנאה ושמחה, ובשלושה ימים אלו שהגוי מכין את צרכי ההקרבה שם עבודה זרה שגור בפיו, וכשהגוי שמח הוא מודה לעבודה זרה ונמצא ישראל עובר באיסור 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו' לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג יג), שאסור שישמע על ידו הודאה לעבודה זרה (גמרא ה:, תוס' ד"ה ומי, ר"ן על הרי"ף ו:, תוס' יו"ט). והוא לאו חמור, שנחשב כאביזרייהו דעבודה זרה שיהרג ואל יעבור עליו (מנחת חינוך סוף מצוה פ"ו).
[נחלקו הראשונים אם איסור זה הוא דווקא במיני הקרבה או בכל דבר, לדעת רש"י (ד"ה לפני) איסור זה בכל דבר הוא, שהוא מודה לעבודה זרה על הצלחתו ביום אידו, ולדעת ר"ת (ב. תוד"ה אסור) הוא רק על מיני הקרבה, שבהם הוא ילך ויעבוד להם. ולדעת הרשב"א (ב. ד"ה לשאת) טעם האיסור מכיוון שאסרו חכמים למכור מיני הקרבה, על כן לא חילקו בין מקח למקח ואסרו כל דבר].
בטעם הדין שאסור לשאול מהן אף שהוא מחסר הנאה מהגוי, נחלקו בגמרא (ו:) אביי ורבא, לדעת אביי האיסור הוא משום שמא יבוא להשאילם, ולרבא טעם האיסור הוא משום שמא הגוי יודה לע"ז שישראל צריך לו.
רַבִּי יְהוּדָה חולק בדבר אחד ואוֹמֵר, שכן נִפְרָעִין מֵהֶן וגובים מהם חובות. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ [- מצער את הגוי] בכך שגובה ממנו מעות, ואינו גורם שהגוי יודה לעבודה זרה. אָמְרוּ לוֹ - השיבו לו חכמים לרבי יהודה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו בשעת הגביה, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן שכבר אין לו חוב, וביום אידו יהא מודה לעבודה זרה (רע"ב).
[הלוואה בעל פה לכולי עלמא מותר לגבות מפני שהוא כמציל מידם (גמ' ו:, הובאה ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב)]:
משנה ב
דעת תנא קמא במשנה לעיל שאסור לשאת ולתת עם הגוי שלשה ימים לפני אידיהם, אבל בימים שלאחר אידיהם לא אסר תנא קמא, משנתינו מביאה שתי דעות נוספות בענין זה.רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מחמיר יותר ואוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם - לפני ימי אידיהן וְמוסיף שאף שְׁלֹשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם, אָסוּר לשאת ולתת עם עובדי עבודה זרה. כמה טעמים נאמרו בדעת רבי ישמעאל שאוסר גם בשלושה ימים שלאחריהם, בירושלמי (פ"א ה"א) כתוב שחברייא ביארו, שגם בימים אלו הם עדיין ממשיכים בשמחה ומתענגים בסעודות חגאותיהם. ורבי בא אמר, שהוא כדי שיצטערו וימעטו בשמחת אידם כשידעו שלא יעסקו עמהם במשא ומתן בימים הבאים. והראב"ד הוסיף עוד טעם (ב. ד"ה ר' ישמעאל) שהוא גזירה כדי שלא יבואו להתיר את הימים שלפניהם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שלושה ימים לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר במשא ומתן עמהם, אבל שלושה ימים לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר. לפי שרק שלושה ימים לפני אידיהן אסור, שבהם הם מכינים את צרכי ההקרבה, לכך שם עבודה זרה שגור בפיהם ויש לאסור (תוס' יו"ט במשנה א). וכן ביום אידם עצמו אסור שמתוך ששמחים יודו לעבודה זרה. אבל לאחר יום אידם אין טעם לאסור.
[בגמרא (ז:) הקשו שהרי דעת חכמים במשנתינו, היא כדעת תנא קמא לעיל (במשנה א') שרק שלושה ימים לפני אידיהן אסור. ותירצו בגמרא שחכמים חידשו שיום האיד עצמו גם אסור כמו שלשת הימים שלפניו. עוד תירצו שמלשונם של חכמים 'לפני אידיהן אסור' משמע שאם נשא ונתן עמהם נאסרה הסחורה. עוד תירצו שלחכמים אף בארצות הגולה נאסרה סחורה עם הגויים לפני אידיהם. עוד תירצו שחכמים סברו כדעת נחום המדי שאסרו רק יום אחד קודם ימי אידיהם]:
Re: ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
משנה ג
במשניות הקודמות התבאר האיסור לשאת ולתת עם הגויים קודם ובזמן ימי אידיהם, במשנתינו יתבארו מה הם ימי אידיהם. מכיוון שהמשנה התחברה ברומי, נקטה המשנה את החגאות שהיו נוהגים הרומיים (גמרא יא:). ובגמרא הובאו חגאות אחרות שקבעו להם אומות אחרות. מכיוון שאומה זו מונה את ימי השנה לשמש ולא לירח, על כן כל מועדיה הם על פי תקופת החמה.
מלבד החגאות של האומות לכל איש ואיש היו ימי חג משלו, וכפי שיתבאר. ומתחילה מונה המשנה את הימים שאותם חגגו כל האומה.
וְאֵלּוּ הם ימי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם. א. חגא שנקראת קָלֶנְדָּא והיא בשמונת הימים שלאחר תקופת טבת. ב. וּסְטַרְנוּרָא - חגא בשמונת הימים שקודם התקופה. [תקופת טבת היא היום הקצר ביותר בשנה, שחל בחודש טבת].
שני החגים האלו נקבעו מתחילה על ידי אדם הראשון לשם שמים. וכמובא בברייתא בגמרא (ח.) בחורף הראשון מבריאת העולם, ראה אדם הראשון שהשמש מאחרת לזרוח ומקדימה לשקוע, ומחודש תשרי ועד חודש טבת היום הולך ומתקצר מיום ליום, עד שמגיעה 'תקופת טבת' שהוא היום הקצר ביותר בכל השנה. אמר 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיון שראה שמתקופת טבת ואילך היום מאריך והולך אמר 'מנהגו של עולם הוא', הלך ועשה שמונה ימים טובים. בשנה הבאה קבע גם את שמונה הימים שלפני התקופה שהצטער בהם, וגם את שמונת הימים לאחר התקופה לימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, ובאו עובדי עבודה זרה הרומיים וקבעום לשם עבודת כוכבים, שבאותו הזמן יהיה ראש שנתם וסוף שנתם. וחגגהו לשם כוכב שבתאי שהוא הממונה לדעתם על כל סוף ושבתון (תפאר"י).
[בלשון המשנה לא קראוהו בשמו האמיתי 'זאטורנאליום', משום שהייתה נחשבת לעבודה זרה בימיהם וחששו לכתבו משום (שמות כג יג) 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' (תפאר"י)].
ג. וּקְרָטֵסִים - חגא נוספת שחגגו הרומאים, ביום שניצחו את היוונים ותפסו את המלכות בכל העולם (גמרא ח: ורש"י ד"ה יום), ונקרא כך משום שבלשון יוונים 'קרט' הוא לשון תפיסה, ו'סים' הוא לשון שניה, ומכיוון שהיתה זו פעם שניה שניצחה רומי על כן נקראת בלשון זו (תוספות ח: ד"ה קרטסים).
עוד חגאות שנהגו הגוים לקבוע בכל מדינה לכבוד המלך שלה. ד. וְיוֹם גִּנוּסְיָא - יום הכינוס שמתכנסים להכתרה שֶׁל מְלָכִים (רמב"ם וכס"מ עבודה זרה פ"ט ה"ה ובפיהמ"ש, רע"ב). [ויש מפרשים יום הולדתו של המלך (ירושלמי פ"א ה"ב ג:)].
ה. וְיוֹם הַלֵּדָה - יום הולדת המלך היה נקבע אצל בני מדינתו ליום החגא בכל שנה ושנה (גמ' י.). [ולשיטת הירושלמי שיום לידת המלך כבר הוזכר, יום הלידה הוא מה שכל יחיד חוגג ביום ההולדת שלו עצמו (פני משה על הירושלמי שם ד"ה יום). לשיטה זו גם יום המיתה דלהלן הוא חגא פרטית לבני משפחתו].
ו. וְיוֹם הַמִּיתָה - יום מיתת המלך היה נקבע לחג לבני מדינתו בכל שנה ושנה כל ימי בנו שמלך תחתיו (רש"י ח. ד"ה שריפה, הובא ברע"ב ד"ה יש), ויש מפרשים יום המיתה של כל אדם מהם, היו בני משפחתו חוגגים אותו (ירושלמי שם, רמב"ם עבודה זרה פ"ט ה"ה), שבימים אלו אסור לעשות עמהם עסקים דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לא כל מיתה נחשבת לקבוע אותה כיום איד לעבודה זרה, אלא כָּל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה - שלאחר מיתה היו שורפים את כלי תשמישו של המת לכבודו, כדי שלא ישתמשו בהם אחרים (רמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"א), או שהיו מקטירים בה קטורת (רמב"ם בפיהמ"ש). וכשיש במיתה שריפה נעשית המיתה חשובה ויֶשׁ בָּהּ יום חג לעֲבוֹדָה זָרָה, שהשריפה מוכיחה על חשיבות יום זה. וְמיתה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אינה חשובה ואֵין בָּהּ יום חג לעֲבוֹדָה זָרָה.
משנתינו מונה ימים נוספים שהיו הגויים חוגגים, ימים אלו לכל הדעות היו ימי חג רק לאותם האנשים ולא לכלל האומה. ז. יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ, שכל אחד שהיה מגלח זקנו היה עושה אותו היום ליום איד, וְיום תגלחת בְּלוֹרִיתוֹ - יום איד פעם אחת בשנה. שהיה משייר בלורית מאחורי הראש בעורף כל השנה כולה, ואינו מגלחה אלא משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד (רע"ב), וכן בכל פעם שהתגלח ושייר בלוריתו הוא יום איד (גמרא יא:), שבין הנחת בלוריתו ובין העברת בלוריתו היה יום איד לשם עבודה זרה (מלאכת שלמה). ח. יוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם היה מקריב בו זבחים לעבודה זרה על שניצול מטביעה (רע"ב). ט. וְכן ביוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים היה מקריב זבחים לעבודה זרה על שניצול. י. וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לְנישואי בְנוֹ שהוא שמח בו ומודה לעבודה זרה על שהגיע לכך ויש חשש שיודה אף על עסקיו (רש"י ח. ד"ה עובד כוכבים, ורש"י יד. ד"ה בטווזיג).
בכל אלו שהם יום שמחה של אדם פרטי אֵינוֹ אָסוּר במשא ובמתן אֶלָּא באוֹתוֹ הַיּוֹם בלבד, ולא אוסר ימים שלפניו. וְאסור לשאת ולתת רק עם אוֹתוֹ הָאִישׁ ששותף לשמחה ואיד בִּלְבָד:
משנה ד
משנתינו ממשיכה באיסור ההתעסקות עם גויים עובדי עבודה זרה. ונוספו בה איסורים נוספים, איסור משום מראית עין, ואיסור לקנות בחנות שנותנת מס לעובדה זרה.
עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה [- אליל] ועושים בה היום יום איד לאליל שבתוך העיר (רע"ב), אסור לשאת ולתת עם הגוים שבתוך העיר, אבל עם היושבים חוּצָה לָּהּ ואפילו סמוך לעיר מאוד מֻתָּר לעסוק במשא ומתן, כיון שאינם נמשכים אחר אותו אליל (רע"ב) ואפילו אם היושבים חוצה לה מספקים את צרכי אנשי העיר (מאירי יא: ד"ה אמר המאירי). ואם הָיָה חוּצָה לָּהּ [- לעיר] עֲבוֹדָה זָרָה [- אליל] ובאותו היום עושים לה יום איד, אסור במשא ומתן רק מחוץ לעיר, אבל בתּוֹכָהּ מֻתָּר, ואפילו בני העיר שובתים ממלאכה לכבודם ומספקים להם את צרכיה (מאירי שם).
[ביארנו כדעת רש"י והרע"ב שהמשנה עוסקת באיסור משא ומתן משום יום האיד שבתוכה. ולדעת רבינו יונה (הובא ברא"ש סי' ט) ור"י (הובא בתוספות יא: ד"ה עטלוזא בדעת ר"י) אין האיסור אלא ביום היריד שלא יהא נראה כאחד מהם הולך בסחורה לכבוד עבודה זרה, או מחשש שיהנה מדמי עבודה זרה, אך ביום איד אין איסור.
והרמב"ם מפרש (בפיהמ"ש, ובהל' ע"ז פ"ט ה"ט) שהאיסור במשנתינו הוא אפילו להיכנס לעיר בכל זמן שהעבודה זרה בתוכה, וכל שכן לדור בה ולסחור בה. ולא חילק בין יום האיד לשאר ימים].
מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם - לעיר שיש בה אליל, ביום אידם, ונכנס שם כדי לדבר עם אחד מבני העיר (רש"י יא: ד"ה מהו). בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם [-לעיר זו] ומוכח שהולך לעיר שעובדים בה עבודה זרה, אָסוּר מפני מראית העין, שהרואים יחשדו בו שהולך לעבוד עבודה זרה (רש"י יא: ד"ה בזמן). וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ [-בדרך זו] גם לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר משום שהרואה חושב שהולך בדרך זו כדי לעבור למקום אחר (רש"י ד"ה מותר, רע"ב).
[איסור הכניסה לעיר הוא רק למי שאינו דר בה בקביעות, אך לגרים בתוכה התירו להיכנס, וכן התירו למהלך בשיירא לעבור דרך העיר משום שדרך שיירא להלך בכל מקום (רא"ש סי' ט). וביאר הטור (יו"ד קמ"ט) את טעם הדבר שכאשר הוא דר בתוכה אין חשד שהולך לעבוד עבודה זרה, אלא נראה שהולך לביתו. וכתב הרמב"ם (בפיהמ"ש), מה שאנו דרים בין עובדי האלילים מפני שאנו אנוסים בדבר.]
עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יום איד לעֲבוֹדָה זָרָה ודרכם היה לעשות יום שוק ביום אידם (רש"י יב:, מלאכת שלמה). וְהָיוּ בָּהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת [- מקושטות] בפירות וכדומה, וזה סימן לחנות שנותנת מס לעבודה זרה (רע"ב). וְחנויות שֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן שהיה בה יום שוק ביום האיד לעבודה זרה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת - אסור לקנות מהם, שלא להנות את העבודה זרה בקבלת המס על קניה זו. וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת, שכיון שהחנויות שמעלות מס מעוטרות, בודאי שאלו שאינם מעוטרות אינם מעלות מס (רשב"א וריטב"א יב:).
[לדעת תוספות (יב: ד"ה עיר) אין מדובר ביום איד, אלא ביום היריד שעשו אותו כדי ליטול בו מכס לעבודה זרה].
אם היו החנויות מעוטרות במיני ורד והדס ודאי שאסור להיכנס לשם, משום שנהנה מריח תקרובת עבודה זרה (גמרא יב:). ונחלקו בגמרא מה הדין במעוטרות במיני פירות שהוא מהנה את עבודה זרה, לדעת ריש לקיש לא אסרו, ולדעת רבי יוחנן אסרו אף להנאות את עבודה זרה בנתינת המכס (שם יג.).
[מה שהתרנו לקנות מהנכרי ביום אידם באינם מעוטרות, אף שבמשנה א' למדנו שאסור. צריך לומר שהמשנה מדברת בדבר המתקיים לזמן ארוך, שאין למוכר הנאה במכירתו והוא עצב מכך שהפסידו. רש"י יב: ד"ה שאין]:
במשניות הקודמות התבאר האיסור לשאת ולתת עם הגויים קודם ובזמן ימי אידיהם, במשנתינו יתבארו מה הם ימי אידיהם. מכיוון שהמשנה התחברה ברומי, נקטה המשנה את החגאות שהיו נוהגים הרומיים (גמרא יא:). ובגמרא הובאו חגאות אחרות שקבעו להם אומות אחרות. מכיוון שאומה זו מונה את ימי השנה לשמש ולא לירח, על כן כל מועדיה הם על פי תקופת החמה.
מלבד החגאות של האומות לכל איש ואיש היו ימי חג משלו, וכפי שיתבאר. ומתחילה מונה המשנה את הימים שאותם חגגו כל האומה.
וְאֵלּוּ הם ימי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם. א. חגא שנקראת קָלֶנְדָּא והיא בשמונת הימים שלאחר תקופת טבת. ב. וּסְטַרְנוּרָא - חגא בשמונת הימים שקודם התקופה. [תקופת טבת היא היום הקצר ביותר בשנה, שחל בחודש טבת].
שני החגים האלו נקבעו מתחילה על ידי אדם הראשון לשם שמים. וכמובא בברייתא בגמרא (ח.) בחורף הראשון מבריאת העולם, ראה אדם הראשון שהשמש מאחרת לזרוח ומקדימה לשקוע, ומחודש תשרי ועד חודש טבת היום הולך ומתקצר מיום ליום, עד שמגיעה 'תקופת טבת' שהוא היום הקצר ביותר בכל השנה. אמר 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיון שראה שמתקופת טבת ואילך היום מאריך והולך אמר 'מנהגו של עולם הוא', הלך ועשה שמונה ימים טובים. בשנה הבאה קבע גם את שמונה הימים שלפני התקופה שהצטער בהם, וגם את שמונת הימים לאחר התקופה לימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, ובאו עובדי עבודה זרה הרומיים וקבעום לשם עבודת כוכבים, שבאותו הזמן יהיה ראש שנתם וסוף שנתם. וחגגהו לשם כוכב שבתאי שהוא הממונה לדעתם על כל סוף ושבתון (תפאר"י).
[בלשון המשנה לא קראוהו בשמו האמיתי 'זאטורנאליום', משום שהייתה נחשבת לעבודה זרה בימיהם וחששו לכתבו משום (שמות כג יג) 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' (תפאר"י)].
ג. וּקְרָטֵסִים - חגא נוספת שחגגו הרומאים, ביום שניצחו את היוונים ותפסו את המלכות בכל העולם (גמרא ח: ורש"י ד"ה יום), ונקרא כך משום שבלשון יוונים 'קרט' הוא לשון תפיסה, ו'סים' הוא לשון שניה, ומכיוון שהיתה זו פעם שניה שניצחה רומי על כן נקראת בלשון זו (תוספות ח: ד"ה קרטסים).
עוד חגאות שנהגו הגוים לקבוע בכל מדינה לכבוד המלך שלה. ד. וְיוֹם גִּנוּסְיָא - יום הכינוס שמתכנסים להכתרה שֶׁל מְלָכִים (רמב"ם וכס"מ עבודה זרה פ"ט ה"ה ובפיהמ"ש, רע"ב). [ויש מפרשים יום הולדתו של המלך (ירושלמי פ"א ה"ב ג:)].
ה. וְיוֹם הַלֵּדָה - יום הולדת המלך היה נקבע אצל בני מדינתו ליום החגא בכל שנה ושנה (גמ' י.). [ולשיטת הירושלמי שיום לידת המלך כבר הוזכר, יום הלידה הוא מה שכל יחיד חוגג ביום ההולדת שלו עצמו (פני משה על הירושלמי שם ד"ה יום). לשיטה זו גם יום המיתה דלהלן הוא חגא פרטית לבני משפחתו].
ו. וְיוֹם הַמִּיתָה - יום מיתת המלך היה נקבע לחג לבני מדינתו בכל שנה ושנה כל ימי בנו שמלך תחתיו (רש"י ח. ד"ה שריפה, הובא ברע"ב ד"ה יש), ויש מפרשים יום המיתה של כל אדם מהם, היו בני משפחתו חוגגים אותו (ירושלמי שם, רמב"ם עבודה זרה פ"ט ה"ה), שבימים אלו אסור לעשות עמהם עסקים דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לא כל מיתה נחשבת לקבוע אותה כיום איד לעבודה זרה, אלא כָּל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה - שלאחר מיתה היו שורפים את כלי תשמישו של המת לכבודו, כדי שלא ישתמשו בהם אחרים (רמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"א), או שהיו מקטירים בה קטורת (רמב"ם בפיהמ"ש). וכשיש במיתה שריפה נעשית המיתה חשובה ויֶשׁ בָּהּ יום חג לעֲבוֹדָה זָרָה, שהשריפה מוכיחה על חשיבות יום זה. וְמיתה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אינה חשובה ואֵין בָּהּ יום חג לעֲבוֹדָה זָרָה.
משנתינו מונה ימים נוספים שהיו הגויים חוגגים, ימים אלו לכל הדעות היו ימי חג רק לאותם האנשים ולא לכלל האומה. ז. יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ, שכל אחד שהיה מגלח זקנו היה עושה אותו היום ליום איד, וְיום תגלחת בְּלוֹרִיתוֹ - יום איד פעם אחת בשנה. שהיה משייר בלורית מאחורי הראש בעורף כל השנה כולה, ואינו מגלחה אלא משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד (רע"ב), וכן בכל פעם שהתגלח ושייר בלוריתו הוא יום איד (גמרא יא:), שבין הנחת בלוריתו ובין העברת בלוריתו היה יום איד לשם עבודה זרה (מלאכת שלמה). ח. יוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם היה מקריב בו זבחים לעבודה זרה על שניצול מטביעה (רע"ב). ט. וְכן ביוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים היה מקריב זבחים לעבודה זרה על שניצול. י. וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לְנישואי בְנוֹ שהוא שמח בו ומודה לעבודה זרה על שהגיע לכך ויש חשש שיודה אף על עסקיו (רש"י ח. ד"ה עובד כוכבים, ורש"י יד. ד"ה בטווזיג).
בכל אלו שהם יום שמחה של אדם פרטי אֵינוֹ אָסוּר במשא ובמתן אֶלָּא באוֹתוֹ הַיּוֹם בלבד, ולא אוסר ימים שלפניו. וְאסור לשאת ולתת רק עם אוֹתוֹ הָאִישׁ ששותף לשמחה ואיד בִּלְבָד:
משנה ד
משנתינו ממשיכה באיסור ההתעסקות עם גויים עובדי עבודה זרה. ונוספו בה איסורים נוספים, איסור משום מראית עין, ואיסור לקנות בחנות שנותנת מס לעובדה זרה.
עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה [- אליל] ועושים בה היום יום איד לאליל שבתוך העיר (רע"ב), אסור לשאת ולתת עם הגוים שבתוך העיר, אבל עם היושבים חוּצָה לָּהּ ואפילו סמוך לעיר מאוד מֻתָּר לעסוק במשא ומתן, כיון שאינם נמשכים אחר אותו אליל (רע"ב) ואפילו אם היושבים חוצה לה מספקים את צרכי אנשי העיר (מאירי יא: ד"ה אמר המאירי). ואם הָיָה חוּצָה לָּהּ [- לעיר] עֲבוֹדָה זָרָה [- אליל] ובאותו היום עושים לה יום איד, אסור במשא ומתן רק מחוץ לעיר, אבל בתּוֹכָהּ מֻתָּר, ואפילו בני העיר שובתים ממלאכה לכבודם ומספקים להם את צרכיה (מאירי שם).
[ביארנו כדעת רש"י והרע"ב שהמשנה עוסקת באיסור משא ומתן משום יום האיד שבתוכה. ולדעת רבינו יונה (הובא ברא"ש סי' ט) ור"י (הובא בתוספות יא: ד"ה עטלוזא בדעת ר"י) אין האיסור אלא ביום היריד שלא יהא נראה כאחד מהם הולך בסחורה לכבוד עבודה זרה, או מחשש שיהנה מדמי עבודה זרה, אך ביום איד אין איסור.
והרמב"ם מפרש (בפיהמ"ש, ובהל' ע"ז פ"ט ה"ט) שהאיסור במשנתינו הוא אפילו להיכנס לעיר בכל זמן שהעבודה זרה בתוכה, וכל שכן לדור בה ולסחור בה. ולא חילק בין יום האיד לשאר ימים].
מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם - לעיר שיש בה אליל, ביום אידם, ונכנס שם כדי לדבר עם אחד מבני העיר (רש"י יא: ד"ה מהו). בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם [-לעיר זו] ומוכח שהולך לעיר שעובדים בה עבודה זרה, אָסוּר מפני מראית העין, שהרואים יחשדו בו שהולך לעבוד עבודה זרה (רש"י יא: ד"ה בזמן). וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ [-בדרך זו] גם לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר משום שהרואה חושב שהולך בדרך זו כדי לעבור למקום אחר (רש"י ד"ה מותר, רע"ב).
[איסור הכניסה לעיר הוא רק למי שאינו דר בה בקביעות, אך לגרים בתוכה התירו להיכנס, וכן התירו למהלך בשיירא לעבור דרך העיר משום שדרך שיירא להלך בכל מקום (רא"ש סי' ט). וביאר הטור (יו"ד קמ"ט) את טעם הדבר שכאשר הוא דר בתוכה אין חשד שהולך לעבוד עבודה זרה, אלא נראה שהולך לביתו. וכתב הרמב"ם (בפיהמ"ש), מה שאנו דרים בין עובדי האלילים מפני שאנו אנוסים בדבר.]
עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יום איד לעֲבוֹדָה זָרָה ודרכם היה לעשות יום שוק ביום אידם (רש"י יב:, מלאכת שלמה). וְהָיוּ בָּהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת [- מקושטות] בפירות וכדומה, וזה סימן לחנות שנותנת מס לעבודה זרה (רע"ב). וְחנויות שֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן שהיה בה יום שוק ביום האיד לעבודה זרה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת - אסור לקנות מהם, שלא להנות את העבודה זרה בקבלת המס על קניה זו. וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת, שכיון שהחנויות שמעלות מס מעוטרות, בודאי שאלו שאינם מעוטרות אינם מעלות מס (רשב"א וריטב"א יב:).
[לדעת תוספות (יב: ד"ה עיר) אין מדובר ביום איד, אלא ביום היריד שעשו אותו כדי ליטול בו מכס לעבודה זרה].
אם היו החנויות מעוטרות במיני ורד והדס ודאי שאסור להיכנס לשם, משום שנהנה מריח תקרובת עבודה זרה (גמרא יב:). ונחלקו בגמרא מה הדין במעוטרות במיני פירות שהוא מהנה את עבודה זרה, לדעת ריש לקיש לא אסרו, ולדעת רבי יוחנן אסרו אף להנאות את עבודה זרה בנתינת המכס (שם יג.).
[מה שהתרנו לקנות מהנכרי ביום אידם באינם מעוטרות, אף שבמשנה א' למדנו שאסור. צריך לומר שהמשנה מדברת בדבר המתקיים לזמן ארוך, שאין למוכר הנאה במכירתו והוא עצב מכך שהפסידו. רש"י יב: ד"ה שאין]:
Re: ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
משנה ה
עד כה עסקנו באיסור התעסקות עם הגוי בימי אידיהם. במשנתנו נלמד על דברים שמשמשים את הגויים לעבודת האליל עצמו, שאותם אסור למכור להם כל ימות השנה, משום לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), שהרי גם הגויים אסורים לעבוד עבודה זרה כאחת משבע מצוות בני נח, ואסור לישראל להכשיל את הגוי בכך (גמרא יד. הובאה בתוס' יו"ט).
אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכֹּר לַגּוֹיִם כל ימות השנה, אִצְטְרוֹבָּלִין [- צנוברים מפרי עץ האלון], וּבְנוֹת שׁוּחַ [- תאנים לבנות] וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן - כל זמן שהם בעוקציהן. והטעם שאסור למכור להם את האצטרובלין ובנות שוח עם עוקציהן, לפי שהגויים תולין אותם בעוקציהן לפני האליל ודרכן לעובדו בכך (רש"י יד. ד"ה בפטוטרותיהן). וּלְבוֹנָה [-בושם זך ומעולה] שמשמש אותם להקטרה לאליל. וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן משמש אותם להקרבה והם מקפידים שיהא התרנגול לבן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין שכיון שקונה עוד תרנגולים שאינם לבנים, מוכח שלא קונה אותם להקרבה (רע"ב, תפאר"י). ולדעת תנא קמא גם ב'תרנגול לבן בין התרנגולין' אסור (רש"י יד. ד"ה הב"ע).
מוסיף רבי יהודה עוד קולא בתרנגול לבן, וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוצה למכור לגוי תרנגול לבן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הגויים מַקְרִיבִין תרנגול שחָסֵר לו אבר לַעֲבוֹדָה זָרָה. [הרמב"ן יד: ד"ה תרנגול כתב שת"ק חולק על רבי יהודה ואוסר למכור גם בקוטע אצבע התרנגול, והריטב"א שם ד"ה בעי כתב שת"ק מודה שמותר למכור בקוטע].
וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שאינם מיוחדים לעבודה זרה שרוצה למוכרם לגוי, סְתָמָן - אם הגוי לא אמר לו לאיזה צורך הוא קונה אותם, מֻתָּר לישראל למכור לו. וּפֵרוּשָׁן - אך אם הגוי מפרש בדבריו שקונה אותם לעבודה זרה, אָסוּר לו למכור לגוי [ואף אם משער שבאמת הגוי לא משתמש בזה לעבודה זרה, ורק אומר זאת כי הוא סבור שיוזילו לו בכך, אסור. (גמרא יד:)].
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב - תמרים משובחים, וְחָצָב - קנה סוכר (תוספות שם בשם הערוך, הובא ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב), ויש אומרים שהוא החצב שבו תיחם יהושע את הארץ (רש"י יד: ד"ה קשבא), וְנִקְלִיבָם - מין עשב משובח מאוד (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב), אָסוּר לִמְכֹּר לַגּוֹיִם, משום שמתוך חשיבותם היו רגילים להקריב מינים אלו לעבודה זרה (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב):
משנה ו
במשניות הקודמות למדנו על דברים שאסור למכור לגוי משום שישתמש בהם לעבודה זרה, כעת מביאה המשנה עוד דברים שאסור למכור לגוי מטעמים אחרים.
בהמה גסה היא בהמה שראויה לעבודה בשדה, ולכן אסור להשכירה ולהשאילה לגוי, כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת. משנתנו עוסקת במכירת בהמה דקה ובהמה גסה לגוי.
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה [- עז ושה וכדומה] לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין להם. שמצד הדין אין סיבה לאסור מכירת בהמה דקה, כיון שאינה ראויה לעשות מלאכה בשדה. אך יש מקומות שהחמירו על עצמם לאסור מכירת בהמה דקה לגויים, כדי שלא יבוא למכור להם בהמה גסה שאסור מן הדין (רש"י פסחים נג. ד"ה מקום, רע"ב פסחים פ"ד מ"ג). מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר בהמה דקה לגויים, אֵין מוֹכְרִין, כי מנהג המקום מחייב את כולם להחמיר כפי המנהג.
[יש ראשונים שביארו שהטעם שנהגו שלא למכור בהמה דקה לגויים, הוא מפני שהגויים חשודים על הרביעה, ואף שיש חזקה שאין הגוי רובע בהמתו שחס עליה שלא תעקר, יש מקומות שנהגו להחמיר, שלא רצו לסמוך על חזקה זו וחששו שמא יצרו יתגבר עליו וירבענה. וכפי דברי רב (בגמרא יד:), ואף שרב חזר בו (שם טו.), היינו שהוא מותר מצד הדין, אבל היו מקומות שנהגו לאסור (ריטב"א טו. ד"ה ורבי, והובאה דעה זו גם במאירי שם)].
וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה [-שוורים סוסים וחמורים] מן הדין. שגוזרים שמא ישכיר וישאיל לגוי בהמה גסה, והגוי יעבוד עמה בשבת, וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת (גמרא טו., הובאה ברמב"ם בפיהמ"ש, וברע"ב). ועוד גזרו, שמא ימכור לגוי את הבהמה בערב שבת סמוך לשקיעת החמה, והגוי שקונה את הבהמה יבקש לנסותה אם היא הולכת כראוי כשהיא טעונה משא, וכשהבהמה תשמע את קולו של ישראל המוכר כשהוא מדבר עם הקונה, היא תלך ארבע אמות ברשות הרבים, ונמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת (גמרא טו.), או מפני שהוא מוכרה לו לנסיון ואחר שלשה ימים יכול להחזירה לו, ואם יעשה בה מלאכה בשבת נמצא שעבד הגוי בבהמת ישראל (ירושלמי פ"א ה"ו).
ואף עֲגָלִים וּסְיָחִים [- שוורים וחמורים צעירים] שעצמותיהם שְׁלֵמִים, אסור למכרם כיון שהם ראויים לעשות מלאכה קלה. וְגם כשעצמותיהם שְׁבוּרִין אסור למכור אותם לגוי. לפי שגזרו על השבורים שמא ימכור גדולים ושלמים (רש"י יד: ד"ה עגלים). ועוד שהשבורים ראויים לטחון בריחיים (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
המשנה מביאה שני תנאים החולקים שמקילים בזה.
רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּבהמה שְׁבוּרָה, משום שאין רגילים להשתמש בה למלאכה, ומן הסתם הגוי קונה אותה כדי לשוחטה ואינו משהה אותה חיה, ועל כן אין לחשוש שיראו אותה אחרים אצלו וימכרו לו בהמה שלימה (רש"י טז. ד"ה שאינה).
וְכן בֶן בְּתֵירָא חולק על תנא קמא ומַתִּיר בְּסוּס, כיון שעומד רק לרכיבה, שאינה אסורה מן התורה כיון שהחי הרוכב עליו הוא נושא את עצמו, ואין זה נחשב שהסוס מרכיב אותו (רש"י שבת צג: ד"ה את החי). אבל חכמים אומרים שרק ברכיבת אדם אומרים 'החי נושא את עצמו' ואין איסור רכיבה מהתורה, אבל אסור למכור לציידים שמביאים על הסוס את העופות שצדו, כי את העופות אסור להרכיב על הסוס. ורק אם ידוע שהסוס עומד לרכיבת אדם בלבד מותר למכור (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
[בגמרא (טז.) הביאו את דעת רבי שסובר שאסור למכור כל סוס, משום שלדעתו הסוס עומד גם למלאכה כיון שכשהוא מזקין מעבידים אותו בריחיים, ועוד שיש איסור למכור כלי מלחמה לגויים (כמבואר במשנה דלהלן), וסוס הוא אחד מכלי המלחמה (גמרא טז., ובתוס' רעק"א ביאר כן בדעת ת"ק):
משנה ז
משנתינו מבארת שאין מוכרים לגויים דברים העלולים להביא נזק לרבים, וכן אין בונים עמהם מבנים העלולים להזיק לרבים.
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת כי אסור לסייע להם להזיק. וְכן כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים כגון כלי המלחמה חרבות ורמחים, וכלי העינוי כגון השלשלאות והכבלים והקולרים. שלא לעזור למשחיתין להשחית(רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי - טירה גבוהה ושם יושבים לדון בני אדם ומפילים אותם משם והם מתים. גַּרְדּוֹם - בית משפט שדנים בו דיני נפשות להריגה. וְאִיצְטַדְיָא - מקום לשחוק ומביאים שוורים פראים להילחם עם אדם שהתחייב מיתה בדינם (רע"ב, תפא"י). וּבִימָה - מגדל צר וגבוה שמפילים ממנו את הנידון למוות. את כל אלו אסור לבנות כדי שלא ייתפש ישראל וימות שם (רש"י טז. ד"ה בימה), ואם לא יהיה להם מקום מזומן לדונו אולי יזדמן לו הצלה ממקום אחר (ר"י מלוניל עבודה זרה פ"א מ"ז). ויש מפרשים שעושים אותה בשביל להעמיד עליה עבודה זרה (ר"י מלוניל להלן משנה ט', ד"ה ובימה).
אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת - בניינים העשויים לשעשוע וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת, שלא ממיתים בהם בני אדם ואינם לעבודה זרה (רע"ב). וכשבונים בית מרחץ והִגִּיעוּ לַכִּפָּה - כמין חלון עמוק בכותל וסתום מאחוריו וראשו עשוי כמין קשת (רמב"ם בפיהמ"ש, תפא"י), שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה -שדרכם היה להעמיד בה דמות של האלילה אפרודיטא (רש"י וריטב"א טז.), אָסוּר להם לִבְנוֹת את הכיפה, כי אסור לסייע ולבנות בסיס לעבודה זרה (ב"י יו"ד סי' קמג ד"ה אסור):
עד כה עסקנו באיסור התעסקות עם הגוי בימי אידיהם. במשנתנו נלמד על דברים שמשמשים את הגויים לעבודת האליל עצמו, שאותם אסור למכור להם כל ימות השנה, משום לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), שהרי גם הגויים אסורים לעבוד עבודה זרה כאחת משבע מצוות בני נח, ואסור לישראל להכשיל את הגוי בכך (גמרא יד. הובאה בתוס' יו"ט).
אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכֹּר לַגּוֹיִם כל ימות השנה, אִצְטְרוֹבָּלִין [- צנוברים מפרי עץ האלון], וּבְנוֹת שׁוּחַ [- תאנים לבנות] וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן - כל זמן שהם בעוקציהן. והטעם שאסור למכור להם את האצטרובלין ובנות שוח עם עוקציהן, לפי שהגויים תולין אותם בעוקציהן לפני האליל ודרכן לעובדו בכך (רש"י יד. ד"ה בפטוטרותיהן). וּלְבוֹנָה [-בושם זך ומעולה] שמשמש אותם להקטרה לאליל. וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן משמש אותם להקרבה והם מקפידים שיהא התרנגול לבן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין שכיון שקונה עוד תרנגולים שאינם לבנים, מוכח שלא קונה אותם להקרבה (רע"ב, תפאר"י). ולדעת תנא קמא גם ב'תרנגול לבן בין התרנגולין' אסור (רש"י יד. ד"ה הב"ע).
מוסיף רבי יהודה עוד קולא בתרנגול לבן, וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוצה למכור לגוי תרנגול לבן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הגויים מַקְרִיבִין תרנגול שחָסֵר לו אבר לַעֲבוֹדָה זָרָה. [הרמב"ן יד: ד"ה תרנגול כתב שת"ק חולק על רבי יהודה ואוסר למכור גם בקוטע אצבע התרנגול, והריטב"א שם ד"ה בעי כתב שת"ק מודה שמותר למכור בקוטע].
וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שאינם מיוחדים לעבודה זרה שרוצה למוכרם לגוי, סְתָמָן - אם הגוי לא אמר לו לאיזה צורך הוא קונה אותם, מֻתָּר לישראל למכור לו. וּפֵרוּשָׁן - אך אם הגוי מפרש בדבריו שקונה אותם לעבודה זרה, אָסוּר לו למכור לגוי [ואף אם משער שבאמת הגוי לא משתמש בזה לעבודה זרה, ורק אומר זאת כי הוא סבור שיוזילו לו בכך, אסור. (גמרא יד:)].
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב - תמרים משובחים, וְחָצָב - קנה סוכר (תוספות שם בשם הערוך, הובא ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב), ויש אומרים שהוא החצב שבו תיחם יהושע את הארץ (רש"י יד: ד"ה קשבא), וְנִקְלִיבָם - מין עשב משובח מאוד (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב), אָסוּר לִמְכֹּר לַגּוֹיִם, משום שמתוך חשיבותם היו רגילים להקריב מינים אלו לעבודה זרה (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב):
משנה ו
במשניות הקודמות למדנו על דברים שאסור למכור לגוי משום שישתמש בהם לעבודה זרה, כעת מביאה המשנה עוד דברים שאסור למכור לגוי מטעמים אחרים.
בהמה גסה היא בהמה שראויה לעבודה בשדה, ולכן אסור להשכירה ולהשאילה לגוי, כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת. משנתנו עוסקת במכירת בהמה דקה ובהמה גסה לגוי.
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה [- עז ושה וכדומה] לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין להם. שמצד הדין אין סיבה לאסור מכירת בהמה דקה, כיון שאינה ראויה לעשות מלאכה בשדה. אך יש מקומות שהחמירו על עצמם לאסור מכירת בהמה דקה לגויים, כדי שלא יבוא למכור להם בהמה גסה שאסור מן הדין (רש"י פסחים נג. ד"ה מקום, רע"ב פסחים פ"ד מ"ג). מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר בהמה דקה לגויים, אֵין מוֹכְרִין, כי מנהג המקום מחייב את כולם להחמיר כפי המנהג.
[יש ראשונים שביארו שהטעם שנהגו שלא למכור בהמה דקה לגויים, הוא מפני שהגויים חשודים על הרביעה, ואף שיש חזקה שאין הגוי רובע בהמתו שחס עליה שלא תעקר, יש מקומות שנהגו להחמיר, שלא רצו לסמוך על חזקה זו וחששו שמא יצרו יתגבר עליו וירבענה. וכפי דברי רב (בגמרא יד:), ואף שרב חזר בו (שם טו.), היינו שהוא מותר מצד הדין, אבל היו מקומות שנהגו לאסור (ריטב"א טו. ד"ה ורבי, והובאה דעה זו גם במאירי שם)].
וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה [-שוורים סוסים וחמורים] מן הדין. שגוזרים שמא ישכיר וישאיל לגוי בהמה גסה, והגוי יעבוד עמה בשבת, וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת (גמרא טו., הובאה ברמב"ם בפיהמ"ש, וברע"ב). ועוד גזרו, שמא ימכור לגוי את הבהמה בערב שבת סמוך לשקיעת החמה, והגוי שקונה את הבהמה יבקש לנסותה אם היא הולכת כראוי כשהיא טעונה משא, וכשהבהמה תשמע את קולו של ישראל המוכר כשהוא מדבר עם הקונה, היא תלך ארבע אמות ברשות הרבים, ונמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת (גמרא טו.), או מפני שהוא מוכרה לו לנסיון ואחר שלשה ימים יכול להחזירה לו, ואם יעשה בה מלאכה בשבת נמצא שעבד הגוי בבהמת ישראל (ירושלמי פ"א ה"ו).
ואף עֲגָלִים וּסְיָחִים [- שוורים וחמורים צעירים] שעצמותיהם שְׁלֵמִים, אסור למכרם כיון שהם ראויים לעשות מלאכה קלה. וְגם כשעצמותיהם שְׁבוּרִין אסור למכור אותם לגוי. לפי שגזרו על השבורים שמא ימכור גדולים ושלמים (רש"י יד: ד"ה עגלים). ועוד שהשבורים ראויים לטחון בריחיים (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
המשנה מביאה שני תנאים החולקים שמקילים בזה.
רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּבהמה שְׁבוּרָה, משום שאין רגילים להשתמש בה למלאכה, ומן הסתם הגוי קונה אותה כדי לשוחטה ואינו משהה אותה חיה, ועל כן אין לחשוש שיראו אותה אחרים אצלו וימכרו לו בהמה שלימה (רש"י טז. ד"ה שאינה).
וְכן בֶן בְּתֵירָא חולק על תנא קמא ומַתִּיר בְּסוּס, כיון שעומד רק לרכיבה, שאינה אסורה מן התורה כיון שהחי הרוכב עליו הוא נושא את עצמו, ואין זה נחשב שהסוס מרכיב אותו (רש"י שבת צג: ד"ה את החי). אבל חכמים אומרים שרק ברכיבת אדם אומרים 'החי נושא את עצמו' ואין איסור רכיבה מהתורה, אבל אסור למכור לציידים שמביאים על הסוס את העופות שצדו, כי את העופות אסור להרכיב על הסוס. ורק אם ידוע שהסוס עומד לרכיבת אדם בלבד מותר למכור (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
[בגמרא (טז.) הביאו את דעת רבי שסובר שאסור למכור כל סוס, משום שלדעתו הסוס עומד גם למלאכה כיון שכשהוא מזקין מעבידים אותו בריחיים, ועוד שיש איסור למכור כלי מלחמה לגויים (כמבואר במשנה דלהלן), וסוס הוא אחד מכלי המלחמה (גמרא טז., ובתוס' רעק"א ביאר כן בדעת ת"ק):
משנה ז
משנתינו מבארת שאין מוכרים לגויים דברים העלולים להביא נזק לרבים, וכן אין בונים עמהם מבנים העלולים להזיק לרבים.
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת כי אסור לסייע להם להזיק. וְכן כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים כגון כלי המלחמה חרבות ורמחים, וכלי העינוי כגון השלשלאות והכבלים והקולרים. שלא לעזור למשחיתין להשחית(רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב).
אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי - טירה גבוהה ושם יושבים לדון בני אדם ומפילים אותם משם והם מתים. גַּרְדּוֹם - בית משפט שדנים בו דיני נפשות להריגה. וְאִיצְטַדְיָא - מקום לשחוק ומביאים שוורים פראים להילחם עם אדם שהתחייב מיתה בדינם (רע"ב, תפא"י). וּבִימָה - מגדל צר וגבוה שמפילים ממנו את הנידון למוות. את כל אלו אסור לבנות כדי שלא ייתפש ישראל וימות שם (רש"י טז. ד"ה בימה), ואם לא יהיה להם מקום מזומן לדונו אולי יזדמן לו הצלה ממקום אחר (ר"י מלוניל עבודה זרה פ"א מ"ז). ויש מפרשים שעושים אותה בשביל להעמיד עליה עבודה זרה (ר"י מלוניל להלן משנה ט', ד"ה ובימה).
אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת - בניינים העשויים לשעשוע וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת, שלא ממיתים בהם בני אדם ואינם לעבודה זרה (רע"ב). וכשבונים בית מרחץ והִגִּיעוּ לַכִּפָּה - כמין חלון עמוק בכותל וסתום מאחוריו וראשו עשוי כמין קשת (רמב"ם בפיהמ"ש, תפא"י), שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה -שדרכם היה להעמיד בה דמות של האלילה אפרודיטא (רש"י וריטב"א טז.), אָסוּר להם לִבְנוֹת את הכיפה, כי אסור לסייע ולבנות בסיס לעבודה זרה (ב"י יו"ד סי' קמג ד"ה אסור):
Re: ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
משנה ח
לאחר ששנינו במשנה הקודמת שאסור לעשות כיפה שמעמידין בה עבודה זרה, מביאה המשנה עוד דברים שאסור לעשות לכבוד עבודה זרה.
(וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, כגון קַטְלָאוֹת - שרשראות (פיהמ"ש ורע"ב כלים פי"א מ"ח), או שהוא כמין קופה נאה שנותנים בידי העבודה זרה לנוי ועובדיה מניחים בתוכה מעות (מאירי טז. ד"ה אמר), וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, האיסור לעשותן הוא רק בחינם, אבל בְּשָׂכָר מֻתָּר לפי שאין באלו עיקר עבודה זרה (מאירי טז. ד"ה אמר).
[התוספות (יט: ד"ה הגיע) כתבו שלא גורסים קטע זה במשנה, כיון שלא מסתבר שיש תנא שמתיר לעשות תכשיטים לכבוד עבודה זרה].
בתורה נאמר (דברים ז ב): 'וְלֹא תְחָנֵּם', ודרשו בגמרא (כ.) שאסור לתת לגויים 'חניה' בקרקע, דהיינו שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל. בשדות יש איסור נוסף למוכרם לגוי כיון שמפקיע את השדה ממעשרות. משנתינו עוסקת בהלכות מכירת קרקע וגידולי קרקע בארץ ישראל, ובגזירות שחכמים הוסיפו על כך.
נחלקו תנאים האם יש לסוריא קדושה כארץ ישראל, היות ודוד המלך כבשה 'כיבוש יחיד' מדעתו.
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם [- לגויים] פירות, תבואה או אילנות כשהם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כיון שכל המחובר לקרקע דומה לקרקע, וגזרו חכמים שאסור למכור גם את המחובר לקרקע (מאירי יט: ד"ה המשנה). ויש שביארו שעצם הקנאת המחובר לקרקע נחשבת נתינת חניה בקרקע ואסורה (רע"ב). אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ - לאחר שקצצו אותם. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, שאף את המחובר מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקֹץ - כשמתנה עם הגוי שיקצוץ מיד.
ביארנו כדעת הראשונים (רשב"א וריטב"א יט: ד"ה אבל, ועוד) שנחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מותר למכור את המחובר לקרקע על מנת לקצוץ. אך הרא"ש (סי' כא) ביאר שדברי רבי יהודה הם ביאור לשיטת תנא קמא, ואמר שמה שהתיר תנא קמא למכור משיקצץ, אין הכוונה רק אחר שנקצצו שהרי בכך אין חידוש, אלא הכוונה שאף המחובר אם מוכרו לו על מנת לקצוץ מותר (הובא בתוס' יו"ט).
אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גזירה שמא ימכור ויעבור על איסור תורה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאסור להשכיר להם שָׂדוֹת, שבמכירת שדות יש עוד טעם לאסור שמפקיע אותם ממעשרות. וּבְסוּרְיָא שכבשה דוד בכיבוש יחיד מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, כיון שבסוריא אפילו במכירה אינו עובר על איסור תורה, אלא הוא רק גזירה דרבנן שמא יבואו למכור להם אף בארץ ישראל, לכך לא גזרו בשכירות (רע"ב). אֲבָל לֹא שָׂדוֹת שבמכירתם יש שני איסורים. וּבְחוּץ לָאָרֶץ שהיא רחוקה מארץ ישראל מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים ולא גוזרים שמא ימכור בית בארץ ישראל. וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת אבל לא מוכרים, כיון שבשדות יש שני איסורים גזרו שמא ימכור שדה בארץ ישראל, אלו הם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אולם רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, שלא גזרו לאסור בשכירות בתים, אֲבָל לֹא משכירין להם שָׂדוֹת שיש בהם שני איסורים. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים שסובר רבי יוסי שכיבוש יחיד אינו כיבוש ולכן אין בסוריא קדושת ארץ ישראל. וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת אבל לא מוכרים, שכיון שיש בהם שני איסורים גזרו רבנן לאסור מכירה. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ שהיא רחוקה מארץ ישראל מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ - גם בתים וגם שדות, ואין לגזור כלל:
משנה ט
משנתינו ממשיכה לעסוק בהשכרת בתים לגוי.
אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שמותר לְהַשְׂכִּיר בית לגוי, דהיינו לרבי מאיר בסוריא ובחוץ לארץ, ולרבי יוסי אפילו בארץ ישראל (רע"ב), לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ - לא התירו כשהגוי מתכוון לגור בבית זה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ [- לתוך דירתו] עֲבוֹדָה זָרָה, והישראל שהוא בעל הדירה עובר באיסור, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כו) 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' שאסור לו לתת שיכניסו אליל לתוך ביתו. וכל מה שהתירו להשכיר בית הוא לאוצר של תבן ועצים וכיוצא בזה (רע"ב).
[הבאנו מהרע"ב שאסר כן אף בחו"ל. אמנם הר"ן (כא. והובוא בתוס' יו"ט) כתב עפ"י הירושלמי, שאסור להשכיר לגוי רק בארץ ישראל, משום שיש בה דין לשרש אחר עבודה זרה כדי להרחיקה מהארץ, אך בחוצה לארץ שלא נאמר דין זה אין איסור בדבר, ומהכתוב 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' אין לאסור את הדבר, משום שהכתוב הוא אסמכתא בעלמא, כי עיקרו להזהיר את הישראל שלא להכניס עבודה זרה אל תוך ביתו שדר בו].
וּבְכָל מָקוֹם לֹא יַשְׂכִּיר לוֹ [-לגוי] אֶת הַמֶּרְחָץ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא [-בית המרחץ] נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ של היהודי שהוא בעליה, וכשהגוי יחממה בשבת, הבריות יסברו שהגוי הוא פועל של היהודי משום שאין דרך להשכירה, ויאמרו, מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת, ויש בזה חילול השם, בשונה משדה שיודעים הכל שבאריסות היא ביד הגוי (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב):
לאחר ששנינו במשנה הקודמת שאסור לעשות כיפה שמעמידין בה עבודה זרה, מביאה המשנה עוד דברים שאסור לעשות לכבוד עבודה זרה.
(וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, כגון קַטְלָאוֹת - שרשראות (פיהמ"ש ורע"ב כלים פי"א מ"ח), או שהוא כמין קופה נאה שנותנים בידי העבודה זרה לנוי ועובדיה מניחים בתוכה מעות (מאירי טז. ד"ה אמר), וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, האיסור לעשותן הוא רק בחינם, אבל בְּשָׂכָר מֻתָּר לפי שאין באלו עיקר עבודה זרה (מאירי טז. ד"ה אמר).
[התוספות (יט: ד"ה הגיע) כתבו שלא גורסים קטע זה במשנה, כיון שלא מסתבר שיש תנא שמתיר לעשות תכשיטים לכבוד עבודה זרה].
בתורה נאמר (דברים ז ב): 'וְלֹא תְחָנֵּם', ודרשו בגמרא (כ.) שאסור לתת לגויים 'חניה' בקרקע, דהיינו שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל. בשדות יש איסור נוסף למוכרם לגוי כיון שמפקיע את השדה ממעשרות. משנתינו עוסקת בהלכות מכירת קרקע וגידולי קרקע בארץ ישראל, ובגזירות שחכמים הוסיפו על כך.
נחלקו תנאים האם יש לסוריא קדושה כארץ ישראל, היות ודוד המלך כבשה 'כיבוש יחיד' מדעתו.
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם [- לגויים] פירות, תבואה או אילנות כשהם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כיון שכל המחובר לקרקע דומה לקרקע, וגזרו חכמים שאסור למכור גם את המחובר לקרקע (מאירי יט: ד"ה המשנה). ויש שביארו שעצם הקנאת המחובר לקרקע נחשבת נתינת חניה בקרקע ואסורה (רע"ב). אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ - לאחר שקצצו אותם. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, שאף את המחובר מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקֹץ - כשמתנה עם הגוי שיקצוץ מיד.
ביארנו כדעת הראשונים (רשב"א וריטב"א יט: ד"ה אבל, ועוד) שנחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מותר למכור את המחובר לקרקע על מנת לקצוץ. אך הרא"ש (סי' כא) ביאר שדברי רבי יהודה הם ביאור לשיטת תנא קמא, ואמר שמה שהתיר תנא קמא למכור משיקצץ, אין הכוונה רק אחר שנקצצו שהרי בכך אין חידוש, אלא הכוונה שאף המחובר אם מוכרו לו על מנת לקצוץ מותר (הובא בתוס' יו"ט).
אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גזירה שמא ימכור ויעבור על איסור תורה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאסור להשכיר להם שָׂדוֹת, שבמכירת שדות יש עוד טעם לאסור שמפקיע אותם ממעשרות. וּבְסוּרְיָא שכבשה דוד בכיבוש יחיד מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, כיון שבסוריא אפילו במכירה אינו עובר על איסור תורה, אלא הוא רק גזירה דרבנן שמא יבואו למכור להם אף בארץ ישראל, לכך לא גזרו בשכירות (רע"ב). אֲבָל לֹא שָׂדוֹת שבמכירתם יש שני איסורים. וּבְחוּץ לָאָרֶץ שהיא רחוקה מארץ ישראל מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים ולא גוזרים שמא ימכור בית בארץ ישראל. וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת אבל לא מוכרים, כיון שבשדות יש שני איסורים גזרו שמא ימכור שדה בארץ ישראל, אלו הם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אולם רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, שלא גזרו לאסור בשכירות בתים, אֲבָל לֹא משכירין להם שָׂדוֹת שיש בהם שני איסורים. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים שסובר רבי יוסי שכיבוש יחיד אינו כיבוש ולכן אין בסוריא קדושת ארץ ישראל. וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת אבל לא מוכרים, שכיון שיש בהם שני איסורים גזרו רבנן לאסור מכירה. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ שהיא רחוקה מארץ ישראל מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ - גם בתים וגם שדות, ואין לגזור כלל:
משנה ט
משנתינו ממשיכה לעסוק בהשכרת בתים לגוי.
אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שמותר לְהַשְׂכִּיר בית לגוי, דהיינו לרבי מאיר בסוריא ובחוץ לארץ, ולרבי יוסי אפילו בארץ ישראל (רע"ב), לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ - לא התירו כשהגוי מתכוון לגור בבית זה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ [- לתוך דירתו] עֲבוֹדָה זָרָה, והישראל שהוא בעל הדירה עובר באיסור, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כו) 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' שאסור לו לתת שיכניסו אליל לתוך ביתו. וכל מה שהתירו להשכיר בית הוא לאוצר של תבן ועצים וכיוצא בזה (רע"ב).
[הבאנו מהרע"ב שאסר כן אף בחו"ל. אמנם הר"ן (כא. והובוא בתוס' יו"ט) כתב עפ"י הירושלמי, שאסור להשכיר לגוי רק בארץ ישראל, משום שיש בה דין לשרש אחר עבודה זרה כדי להרחיקה מהארץ, אך בחוצה לארץ שלא נאמר דין זה אין איסור בדבר, ומהכתוב 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' אין לאסור את הדבר, משום שהכתוב הוא אסמכתא בעלמא, כי עיקרו להזהיר את הישראל שלא להכניס עבודה זרה אל תוך ביתו שדר בו].
וּבְכָל מָקוֹם לֹא יַשְׂכִּיר לוֹ [-לגוי] אֶת הַמֶּרְחָץ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא [-בית המרחץ] נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ של היהודי שהוא בעליה, וכשהגוי יחממה בשבת, הבריות יסברו שהגוי הוא פועל של היהודי משום שאין דרך להשכירה, ויאמרו, מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת, ויש בזה חילול השם, בשונה משדה שיודעים הכל שבאריסות היא ביד הגוי (רמב"ם בפיהמ"ש, רע"ב):
Re: ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
פרק ב
בתחילת הפרק מבוארים דברים שצריכים להיזהר בהם כשמתעסקים עם גויים. עיקר הפרק עוסק במאכלים ומשקים של גויים, בתחילה המשנה מפרטת את המאכלים ומשקים שאסורים גם באכילה וגם בהנאה, אחריהם מפרטת המשנה את המאכלים שאסורים רק באכילה ומותרים בהנאה, ובסוף הפרק מנויים המאכלים שמותרים גם באכילה.
משנה א
משנתנו מלמדת כמה דברים שאסורים משום זהירות מהגויים, שהם חשודים על רביעת בהמה, על העריות ועל שפיכות דמים. וכן שאסור לגדל בן של נכרית לעבודה זרה.
אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפֻנְדְּקָאוֹת [-אכסניות שמתאכסנים בהם עוברי דרכים] שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁהם חֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה - שיבעלו את הבהמה. וגם בני נח נאסרו ברביעה כמו שכתוב (בראשית ב כד): וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, יצאו בהמה חיה ועוף, ונמצא שעובר הישראל על לפני עור לא תתן מכשול (רש"י כב.).
וְלֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן להיות לבדה עם גויים, מִפְּנֵי שֶׁהם חֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת ויש לחשוש שיבואו עליה. [בגוי אסור אפילו ייחוד שמותר עם ישראל, כגון שאשת הגוי נמצאת עמו. גמרא כה:].
וְלֹא יִתְיַחֵד שום אָדָם עִמָּהֶן ואפילו איש, מִפְּנֵי שֶׁהם חֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים ויש לחשוש שיהרגוהו. ומה שהוצרכה המשנה לומר באשה את הטעם 'שהם חשודין על העריות', לפי שבאשה לא חוששים לשפיכות דמים, כיון שהגויים משמרין אותה לזנות ואין הורגין אותה (רש"י כה: ד"ה אשה).
בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית - לא תסייע לה ללדת, מִפְּנֵי שֶׁבכך היא מְּיַלֶּדֶת בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה, ואסור לגרום שיזכירו שם עבודה זרה שנאמר (שמות כג יג): וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו' לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (לחם סתרים כו. ד"ה תוספות סבר). אֲבָל אשה נָכְרִית מְיַלֶּדֶת בַּת יִשְׂרָאֵל ואין חוששין שתהרוג הולד כיון שנשים אחרות עמה (תוספתא פ"ג ה"ג).
בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָּנִיק בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית מפני שמגדלת בן לעבודה זרה (תוספתא שם), אֲבָל נָכְרִית מְנִיקָה בְנָהּ שֶׁל יִשְׂרְאֵלִית, ובתנאי שתניק בִּרְשׁוּתָהּ -בביתה של הישראלית, אבל לא תמסור התינוק להוליכו לבית הנכרית, שחוששים שמא תהרגנו (רש"י כו.):
משנה ב
עוד דברים שצריכים להיזהר מהגויים מפני שחשודין על שפיכות דמים.
מִתְרַפְּאִין מֵהֶן [-מרופאים גויים] רִפּוּי מָמוֹן - כלומר שירפאו את בהמתו שהיא ממונו, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת -שלא ירפאו את גופו מפני שהם חשודים להורגו. [האיסור נאמר דווקא כשהגוי מתעסק בעצמו ברפואתו. אבל מותר לשאול רופא גוי איזו תרופה מרפאת את המחלה, כי בזה הוא חושש להטעותו, כיון שהיהודי יכול לשאול גם רופא אחר ויצא עליו שם רע שאינו מומחה ברפואה. גמרא כז.]
וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן - מספר גוי שמא יחתוך צוארו בתער שמספרים בו (רש"י כז.) בְּכָל מָקוֹם ואפילו בשבילי רשות הרבים בהם עוברים תמיד אנשים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים על רבי מאיר ואוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר להסתפר מהם, שבודאי לא יהרגהו בין אנשים, אֲבָל לֹא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ - כשהגוי נמצא עמו במקום שאין רגילים בני אדם כל כך (תוס' כט. ד"ה אבל). [אם מסתכל במראה לראות שמספרו יפה, מותר להסתפר מגוי, שהנכרי מתיירא להורגו כי מבין מכך שמדקדק ביופיו שהוא אדם חשוב. גמרא כט.]:
משנה ג
משנתנו מונה חמשה דברים של גויים האסורים באכילה וגם בהנאה. יסוד לאיסורי ההנאה המנויים כאן מבואר ברמב"ם עבודה זרה פ"ז ה"ב: עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר (דברים ז כו): וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ.
המשנה מתחילה באיסור יין של גוי, ונאמרו בזה שני איסורים. א. יין נסך, דהיינו יין שעירו אותו או שכשכו בו לשם עבודה זרה. יין זה אסור מן התורה בהנאה. שנאמר (דברים לב לח): אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם, ודרשו חכמים מכך שהשווה הכתוב יין נסך לזבח, שכמו שזבח שנזבח לעבודה זרה אסור בהנאה כך גם יין נסך אסור בהנאה (גמרא כט:). ב. סתם יינם, אסרו חכמים סתם יין של גוי ואפילו שלא נתנסך לעבודה זרה, משום בנותיהם, שהיין בוער בו ומביאו לידי חתנות עם בנותיהם (גמרא ורש"י לו:). ועשו אותו חכמים כיין נסך גמור שנתנסך לעבודה זרה ואסרו אותו גם בהנאה (תוס' כט: ד"ה יין).
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן חמור שיש בו גם אִסּוּר הֲנָאָה מלבד איסור האכילה.
א. הַיַּיִן - סתם יין של גויים, אסרו חכמים גזירה משום בנותיהם. ב. וְהַחֹמֶץ [-יין שהחמיץ] שֶׁל גּוֹיִם אסור בהנאה, ואף שחומץ לא נחשב כיין, מכל מקום כיון שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ [-לפני שהחמיץ] יַיִן ביד גוי אסור אף כשהחמיץ. אבל אם היין החמיץ ברשות ישראל ואחר כך מכרו לגוי אינו אסור בהנאה (רש"י).
ג. וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי - שבלוע בו יין של גוי נאסר בהנאה. הגמרא מבארת (לב.) מהו 'חרס הדריני', ומספרת שהקיסר הרומאי אדריינוס נטע עצי גפן בקרקע בתולה שלא עבדה אדם מעולם, כדי שהיין שיצא מהגפן יהא חזק מאוד. יין זה הוא שמר בכדי חרס חדשים כדי שיספגו הרבה יין לתוכם. לאחר מכן היו שוברים את הכדים לחרסים קטנים. חייליו היו נושאים את החרסים כשהיו יוצאים למלחמה למקומות רחוקים, והיו שורים את החרסים במים ונכנס טעם היין במים, וזו הייתה שתייתם. רבים עשו כאדריינוס והכינו חרסים כאלה להשרותם במים, ולכן נקרא על שמו 'חרס הדריני'.
ד. וְעוֹרוֹת לְבוּבִין - עור בהמה שיש בו נקב כנגד הלב שלה. שהגויים היו קורעים את העור לבהמה חיה כנגד הלב ומוציאים את הלב שלה להקריבו לעבודה זרה, ועל ידי כך כולה נחשבת כתקרובת עבודה זרה, וכשיש נקב בעור הוא סימן שהקריבו את ליבה (רמב"ם עבודה זרה פ"ז ה"ג). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, רק בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ [-שבעור] עָגֹל, אָסוּר. אבל אם הוא מָשׁוּךְ לאורך, מֻתָּר. לפי שאין עושין לעבודה זרה אלא עגול.
ה. בָּשָׂר הנמצא ביד גוי ורוצה להקריבו כדורון לאליל, הבשר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר בהנאה, והמחשבה שחשב הגוי להקריבו לעבודה זרה אינה אוסרתו. ובתנאי שנזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו (רש"י לב:). וְהַבשר היּוֹצֵא מן העבודה זרה אחר שהקריבוהו, אָסוּר בהנאה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים [-כבהמה שנשחטה לעבודה זרה], הלכה זו היא דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. ומה שאמרנו ש'הנכנס מותר והיוצא אסור' זה דווקא בבשר, אולם בסחורה הדין הפוך, שגויים הַהוֹלְכִין לְתַּרְפּוּת [-טינופת], שם גנאי לעבודה זרה (תוס' לב: ד"ה ההולך, פיה"מ), אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת [-לסחור] עִמָּהֶם, כדי שלא יודו לעבודה זרה על הצלחתם במשא ומתן (כמבואר בפרק א משנה א) וכן כדי שלא להכשיל אותם שיקנו לצורך תקרובת עבודה זרה (שם במשנה ה). וְהַבָּאִין - שחוזרים מהעבודה זרה, מֻתָּרִין לשאת ולתת עמהם (רע"ב).
[והטעם שבחזרת הגויים מותר לשאת ולתת עמהם, ואין חוששין שמכרו שם עבודה זרה והמעות שבידם הם מדמי עבודה זרה. כי אפילו אם כן, דמי עבודה זרה כשהם ביד גוי מותרין. רי"ף לג. רמב"ם עבודה זרה ט יח, מאירי לב:].
בתחילת הפרק מבוארים דברים שצריכים להיזהר בהם כשמתעסקים עם גויים. עיקר הפרק עוסק במאכלים ומשקים של גויים, בתחילה המשנה מפרטת את המאכלים ומשקים שאסורים גם באכילה וגם בהנאה, אחריהם מפרטת המשנה את המאכלים שאסורים רק באכילה ומותרים בהנאה, ובסוף הפרק מנויים המאכלים שמותרים גם באכילה.
משנה א
משנתנו מלמדת כמה דברים שאסורים משום זהירות מהגויים, שהם חשודים על רביעת בהמה, על העריות ועל שפיכות דמים. וכן שאסור לגדל בן של נכרית לעבודה זרה.
אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפֻנְדְּקָאוֹת [-אכסניות שמתאכסנים בהם עוברי דרכים] שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁהם חֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה - שיבעלו את הבהמה. וגם בני נח נאסרו ברביעה כמו שכתוב (בראשית ב כד): וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, יצאו בהמה חיה ועוף, ונמצא שעובר הישראל על לפני עור לא תתן מכשול (רש"י כב.).
וְלֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן להיות לבדה עם גויים, מִפְּנֵי שֶׁהם חֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת ויש לחשוש שיבואו עליה. [בגוי אסור אפילו ייחוד שמותר עם ישראל, כגון שאשת הגוי נמצאת עמו. גמרא כה:].
וְלֹא יִתְיַחֵד שום אָדָם עִמָּהֶן ואפילו איש, מִפְּנֵי שֶׁהם חֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים ויש לחשוש שיהרגוהו. ומה שהוצרכה המשנה לומר באשה את הטעם 'שהם חשודין על העריות', לפי שבאשה לא חוששים לשפיכות דמים, כיון שהגויים משמרין אותה לזנות ואין הורגין אותה (רש"י כה: ד"ה אשה).
בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית - לא תסייע לה ללדת, מִפְּנֵי שֶׁבכך היא מְּיַלֶּדֶת בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה, ואסור לגרום שיזכירו שם עבודה זרה שנאמר (שמות כג יג): וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו' לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (לחם סתרים כו. ד"ה תוספות סבר). אֲבָל אשה נָכְרִית מְיַלֶּדֶת בַּת יִשְׂרָאֵל ואין חוששין שתהרוג הולד כיון שנשים אחרות עמה (תוספתא פ"ג ה"ג).
בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָּנִיק בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית מפני שמגדלת בן לעבודה זרה (תוספתא שם), אֲבָל נָכְרִית מְנִיקָה בְנָהּ שֶׁל יִשְׂרְאֵלִית, ובתנאי שתניק בִּרְשׁוּתָהּ -בביתה של הישראלית, אבל לא תמסור התינוק להוליכו לבית הנכרית, שחוששים שמא תהרגנו (רש"י כו.):
משנה ב
עוד דברים שצריכים להיזהר מהגויים מפני שחשודין על שפיכות דמים.
מִתְרַפְּאִין מֵהֶן [-מרופאים גויים] רִפּוּי מָמוֹן - כלומר שירפאו את בהמתו שהיא ממונו, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת -שלא ירפאו את גופו מפני שהם חשודים להורגו. [האיסור נאמר דווקא כשהגוי מתעסק בעצמו ברפואתו. אבל מותר לשאול רופא גוי איזו תרופה מרפאת את המחלה, כי בזה הוא חושש להטעותו, כיון שהיהודי יכול לשאול גם רופא אחר ויצא עליו שם רע שאינו מומחה ברפואה. גמרא כז.]
וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן - מספר גוי שמא יחתוך צוארו בתער שמספרים בו (רש"י כז.) בְּכָל מָקוֹם ואפילו בשבילי רשות הרבים בהם עוברים תמיד אנשים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים על רבי מאיר ואוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר להסתפר מהם, שבודאי לא יהרגהו בין אנשים, אֲבָל לֹא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ - כשהגוי נמצא עמו במקום שאין רגילים בני אדם כל כך (תוס' כט. ד"ה אבל). [אם מסתכל במראה לראות שמספרו יפה, מותר להסתפר מגוי, שהנכרי מתיירא להורגו כי מבין מכך שמדקדק ביופיו שהוא אדם חשוב. גמרא כט.]:
משנה ג
משנתנו מונה חמשה דברים של גויים האסורים באכילה וגם בהנאה. יסוד לאיסורי ההנאה המנויים כאן מבואר ברמב"ם עבודה זרה פ"ז ה"ב: עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר (דברים ז כו): וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ.
המשנה מתחילה באיסור יין של גוי, ונאמרו בזה שני איסורים. א. יין נסך, דהיינו יין שעירו אותו או שכשכו בו לשם עבודה זרה. יין זה אסור מן התורה בהנאה. שנאמר (דברים לב לח): אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם, ודרשו חכמים מכך שהשווה הכתוב יין נסך לזבח, שכמו שזבח שנזבח לעבודה זרה אסור בהנאה כך גם יין נסך אסור בהנאה (גמרא כט:). ב. סתם יינם, אסרו חכמים סתם יין של גוי ואפילו שלא נתנסך לעבודה זרה, משום בנותיהם, שהיין בוער בו ומביאו לידי חתנות עם בנותיהם (גמרא ורש"י לו:). ועשו אותו חכמים כיין נסך גמור שנתנסך לעבודה זרה ואסרו אותו גם בהנאה (תוס' כט: ד"ה יין).
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן חמור שיש בו גם אִסּוּר הֲנָאָה מלבד איסור האכילה.
א. הַיַּיִן - סתם יין של גויים, אסרו חכמים גזירה משום בנותיהם. ב. וְהַחֹמֶץ [-יין שהחמיץ] שֶׁל גּוֹיִם אסור בהנאה, ואף שחומץ לא נחשב כיין, מכל מקום כיון שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ [-לפני שהחמיץ] יַיִן ביד גוי אסור אף כשהחמיץ. אבל אם היין החמיץ ברשות ישראל ואחר כך מכרו לגוי אינו אסור בהנאה (רש"י).
ג. וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי - שבלוע בו יין של גוי נאסר בהנאה. הגמרא מבארת (לב.) מהו 'חרס הדריני', ומספרת שהקיסר הרומאי אדריינוס נטע עצי גפן בקרקע בתולה שלא עבדה אדם מעולם, כדי שהיין שיצא מהגפן יהא חזק מאוד. יין זה הוא שמר בכדי חרס חדשים כדי שיספגו הרבה יין לתוכם. לאחר מכן היו שוברים את הכדים לחרסים קטנים. חייליו היו נושאים את החרסים כשהיו יוצאים למלחמה למקומות רחוקים, והיו שורים את החרסים במים ונכנס טעם היין במים, וזו הייתה שתייתם. רבים עשו כאדריינוס והכינו חרסים כאלה להשרותם במים, ולכן נקרא על שמו 'חרס הדריני'.
ד. וְעוֹרוֹת לְבוּבִין - עור בהמה שיש בו נקב כנגד הלב שלה. שהגויים היו קורעים את העור לבהמה חיה כנגד הלב ומוציאים את הלב שלה להקריבו לעבודה זרה, ועל ידי כך כולה נחשבת כתקרובת עבודה זרה, וכשיש נקב בעור הוא סימן שהקריבו את ליבה (רמב"ם עבודה זרה פ"ז ה"ג). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, רק בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ [-שבעור] עָגֹל, אָסוּר. אבל אם הוא מָשׁוּךְ לאורך, מֻתָּר. לפי שאין עושין לעבודה זרה אלא עגול.
ה. בָּשָׂר הנמצא ביד גוי ורוצה להקריבו כדורון לאליל, הבשר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר בהנאה, והמחשבה שחשב הגוי להקריבו לעבודה זרה אינה אוסרתו. ובתנאי שנזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו (רש"י לב:). וְהַבשר היּוֹצֵא מן העבודה זרה אחר שהקריבוהו, אָסוּר בהנאה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים [-כבהמה שנשחטה לעבודה זרה], הלכה זו היא דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. ומה שאמרנו ש'הנכנס מותר והיוצא אסור' זה דווקא בבשר, אולם בסחורה הדין הפוך, שגויים הַהוֹלְכִין לְתַּרְפּוּת [-טינופת], שם גנאי לעבודה זרה (תוס' לב: ד"ה ההולך, פיה"מ), אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת [-לסחור] עִמָּהֶם, כדי שלא יודו לעבודה זרה על הצלחתם במשא ומתן (כמבואר בפרק א משנה א) וכן כדי שלא להכשיל אותם שיקנו לצורך תקרובת עבודה זרה (שם במשנה ה). וְהַבָּאִין - שחוזרים מהעבודה זרה, מֻתָּרִין לשאת ולתת עמהם (רע"ב).
[והטעם שבחזרת הגויים מותר לשאת ולתת עמהם, ואין חוששין שמכרו שם עבודה זרה והמעות שבידם הם מדמי עבודה זרה. כי אפילו אם כן, דמי עבודה זרה כשהם ביד גוי מותרין. רי"ף לג. רמב"ם עבודה זרה ט יח, מאירי לב:].
Re: ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
משנה ד
משנתנו מביאה כמה מחלוקות בין רבי מאיר וחכמים, על דברים שיש בהם טעם יין של גויים בלא ממשות האם הם אסורים בהנאה או רק באכילה, או שמותרים.
נוֹדוֹת [-שקי עור] של הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן [-כדי חרס שלהם] שהגוי מילא בהם יין, ואף שרוקנו את היין האסור עדיין בלוע בכלים טעם יין, וְעתה יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, היינות שבנודות ובקנקנים אֲסוּרִין מפני הטעם של היין של הגויים שנפלט מהכלים והתערב ביין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה כיין הגויים עצמו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מאחר והוא רק פליטת טעם של יין גויים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה אלא אסורים בשתיה בלבד, שרק כשיש ממשות של יין גויים הוא אסור בהנאה (ריטב"א לג.).
הַחַרְצַנִּים [-גרעיני הענבים] וְהַזַּגִּין [-וקליפותיהן] שֶׁל גּוֹיִם, שהם פסולת הענבים שנשתיירו אחר שעשו את היין ובלוע בהם טעם יין אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה כמו היין עצמו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רק כשהם לַחִין אֲסוּרִין כיון שנשתיירה בהם לחלוחית וממשות של יין, אבל כשעברו שנים עשר חודש (גמרא לד.) והם כבר יְבֵשִׁין לגמרי, הרי כבר כלה כל היין שבהן ומֻתָּרִין אפילו באכילה (מאירי).
הַמֻּרְיָס - שומן של דגים מעורב במים ומלח ופעמים שהיו מערבים בו יין (גמרא לד:, רש"י ד"ה פעם), וּגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקֵי [-שם כפר] שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. שרבי מאיר אסר כל מורייס באיסור הנאה, שמא הוא מאלו שעירבו בו יין (מלאכת שלמה). וכן אסר כל גבינות של גויים מבית אוניקי, שכשמכינים גבינה מניחים בתוך החלב חלב קרוש ממעי הבהמה ועושהו לגבינה, והיות ורוב העגלים הנמצאים שם קרבים לעבודה זרה, אף שרוב הבהמות שם אינם קרבים לעבודה זרה, רבי מאיר חושש למיעוט ואוסר בהנאה (גמרא לד:). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן של מורייס וגבינות אִסּוּר הֲנָאָה. שהמורייס אפילו אם עירבו בו יין, לא מערבים את היין כדי ליתן בו טעם, אלא רק להעביר הזוהמא, ולכן די שנאסרהו בשתייה ואין לאוסרו בהנאה (גמרא לח:, מלאכת שלמה). וגבינת בית אונייקי מותרת בהנאה, כיון שהעגלים הם מיעוט לגבי שאר הבהמות, וחכמים לשיטתם שאין חוששים למיעוט (גמרא לד:). אבל באכילה אסורים, כשם שאסרו שאר גבינות של גוים מן הטעם המובא במשנה הבאה (רש"י כט: ד"ה מפני):
משנה ה
המשנה מפרשת את הטעם שגבינת גויים אסורה באכילה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שאלה כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וכך אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת שֶׁל גּוֹיִם באכילה, לדעת חכמים שהובאה במשנה הקודמת. שהרי אין לחוש שעשו את הגבינה מחלב בהמה טמאה, שחלב בהמה טמאה אינו נעשה גבינה (רע"ב). אָמַר לוֹ רבי יהושע, מִפְּנֵי שֶׁהגויים מַּעֲמִידִין אוֹתָהּ [-מקשים ומחזקים את החלב והופכים אותו לגבינה] בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה, - שמניחים בחלב חלב קרוש ממעי הבהמה ועושהו לגבינה (רש"י לה. ד"ה ומי).
אָמַר לוֹ - שאלו רבי ישמעאל, וַהֲלֹא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה (רש"י כט:). וְאף על פי כן אָמְרוּ חכמים, כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה - שאינו איסטניס ואינו קץ ומואס בקיבה, שׂוֹרְפָהּ -גומעה ומוצץ את החלב שבתוכה חַיָּה - לפני שבישלו אותה. וְאמנם לֹא הוֹדוּ לוֹ - למי שהתיר לכתחילה, ולא התירו לגמרי לגומעה. אֲבָל מכל מקום אָמְרוּ, לכתחילה אֵין נֶהֱנִין ממנה, שאסרו חכמים משום חומרת קדשים, וְלֹא מוֹעֲלִין¬ - אבל אין חיוב קרבן מעילה, כיון שמן התורה מותר לגומעה, לפי שהכנוס במעי הבהמה אינו כחלק מגופה, אלא כפסולת הפורשת מגופה (רע"ב). ואם כן בנבילה שהיא קלה שמותרת בהנאה ואין בה מעילה, בוודאי שאין להחמיר, ויש להתירה לכתחילה (תוס' יו"ט).
חָזַר רבי יהושע וְאָמַר לוֹ טעם אחר לאסור גבינות גויים, מִפְּנֵי שֶׁהם מַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. ואפילו שהחלב הכנוס במעי הבהמה הוא כפסולת הפורשת מגופה, עבודה זרה חמורה שנאמר בה (דברים יג יח): וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (רע"ב). דחה רבי ישמעאל את דבריו ואָמַר לוֹ, אִם כֵּן שחששו שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה, לָמָּה אסרו את הגבינה רק באכילה ולֹא אֲסָרוּהָ גם בַּהֲנָאָה. אלא ודאי שלא חוששים שהעמידו את הגבינה בקיבת עגלי עבודה זרה, כי הם מיעוט שאינו מצוי.
בגמרא (לה.) מבאר שמואל שהטעם האמיתי שאסרו חכמים גבינות של גויים הוא מפני שחששו שהם מעמידין את הגבינה בעור קיבת נבילה. דהיינו בעור הקיבה עצמה ולא בחלב הקרוש הנמצא בתוכה. והעור בודאי נחשב חלק מהבהמה ואסור באיסור נבילה. והסיבה שרבי יהושע לא גילה לרבי ישמעאל את הטעם האמיתי היא, שזו הייתה גזירה חדשה שגזרו חכמים, ועדיין לא עברו שנים עשר חדשים משעת הגזירה ולא התפשטה הגזירה. ולכן חכמים לא גילו את טעם הגזירה כי אולי יש כאלה שלא יקבלו את הטעם ויבואו לזלזל בגזירה.
ומפני שלא רצה רבי יהושע להגיד לו טעמו של דבר, לפיכך הִשִּׂיאוֹ [-הסיח את דעתו] לְדָבָר אַחֵר, ואָמַר לוֹ, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא, את תיבת 'דודיך' בפסוק השני בשיר השירים, האם הנך קורא 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן' בלשון זכר (שיה"ש א ב), אוֹ 'כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִיךְ' בלשון נקבה. השיב לו רבי ישמעאל ואָמַר לוֹ, אני קורא 'כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִיךְ' בלשון נקבה, שהקב"ה אומר כן לכנסת ישראל. אָמַר לוֹ רבי יהושע, אֵין הַדָּבָר כֵּן, אלא כנסת ישראל אמרה כן לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך, כלומר תקנות שתיקנו וגזרו החכמים, יותר מיינה של תורה מעיקר תורה שבכתב (רע"ב). ולפי שאמרה כן לפני הקב"ה לכן צריך לקוראו בלשון זכר. והראיה לכך שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ -הפסוק שלאחריו מְלַמֵּד עָלָיו, שכתוב 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים' (שם פסוק ג) ונקרא בלשון זכר.
[והטעם שהביא לו פסוק זה מבואר בגמרא לה., שהתחיל לומר לו מתחילת הפסוק (שם פסוק ב): 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ', ישמעאל אחי, השק וסגור שפתיך זו בזו ואל תמהר להשיב ולהקשות, כי גזירה חדשה היא, ואין מפקפקין בה. ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן מג הוסיף, שמה שהזכיר לו את המילים, 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן' רמז לו לדרשה, שדברי החכמים הם דברי דודים, וחביבין הן יותר מיינה של תורה. ולכן שלא ידקדק בהן]:
משנתנו מביאה כמה מחלוקות בין רבי מאיר וחכמים, על דברים שיש בהם טעם יין של גויים בלא ממשות האם הם אסורים בהנאה או רק באכילה, או שמותרים.
נוֹדוֹת [-שקי עור] של הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן [-כדי חרס שלהם] שהגוי מילא בהם יין, ואף שרוקנו את היין האסור עדיין בלוע בכלים טעם יין, וְעתה יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, היינות שבנודות ובקנקנים אֲסוּרִין מפני הטעם של היין של הגויים שנפלט מהכלים והתערב ביין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה כיין הגויים עצמו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מאחר והוא רק פליטת טעם של יין גויים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה אלא אסורים בשתיה בלבד, שרק כשיש ממשות של יין גויים הוא אסור בהנאה (ריטב"א לג.).
הַחַרְצַנִּים [-גרעיני הענבים] וְהַזַּגִּין [-וקליפותיהן] שֶׁל גּוֹיִם, שהם פסולת הענבים שנשתיירו אחר שעשו את היין ובלוע בהם טעם יין אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה כמו היין עצמו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רק כשהם לַחִין אֲסוּרִין כיון שנשתיירה בהם לחלוחית וממשות של יין, אבל כשעברו שנים עשר חודש (גמרא לד.) והם כבר יְבֵשִׁין לגמרי, הרי כבר כלה כל היין שבהן ומֻתָּרִין אפילו באכילה (מאירי).
הַמֻּרְיָס - שומן של דגים מעורב במים ומלח ופעמים שהיו מערבים בו יין (גמרא לד:, רש"י ד"ה פעם), וּגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקֵי [-שם כפר] שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. שרבי מאיר אסר כל מורייס באיסור הנאה, שמא הוא מאלו שעירבו בו יין (מלאכת שלמה). וכן אסר כל גבינות של גויים מבית אוניקי, שכשמכינים גבינה מניחים בתוך החלב חלב קרוש ממעי הבהמה ועושהו לגבינה, והיות ורוב העגלים הנמצאים שם קרבים לעבודה זרה, אף שרוב הבהמות שם אינם קרבים לעבודה זרה, רבי מאיר חושש למיעוט ואוסר בהנאה (גמרא לד:). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן של מורייס וגבינות אִסּוּר הֲנָאָה. שהמורייס אפילו אם עירבו בו יין, לא מערבים את היין כדי ליתן בו טעם, אלא רק להעביר הזוהמא, ולכן די שנאסרהו בשתייה ואין לאוסרו בהנאה (גמרא לח:, מלאכת שלמה). וגבינת בית אונייקי מותרת בהנאה, כיון שהעגלים הם מיעוט לגבי שאר הבהמות, וחכמים לשיטתם שאין חוששים למיעוט (גמרא לד:). אבל באכילה אסורים, כשם שאסרו שאר גבינות של גוים מן הטעם המובא במשנה הבאה (רש"י כט: ד"ה מפני):
משנה ה
המשנה מפרשת את הטעם שגבינת גויים אסורה באכילה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שאלה כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וכך אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת שֶׁל גּוֹיִם באכילה, לדעת חכמים שהובאה במשנה הקודמת. שהרי אין לחוש שעשו את הגבינה מחלב בהמה טמאה, שחלב בהמה טמאה אינו נעשה גבינה (רע"ב). אָמַר לוֹ רבי יהושע, מִפְּנֵי שֶׁהגויים מַּעֲמִידִין אוֹתָהּ [-מקשים ומחזקים את החלב והופכים אותו לגבינה] בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה, - שמניחים בחלב חלב קרוש ממעי הבהמה ועושהו לגבינה (רש"י לה. ד"ה ומי).
אָמַר לוֹ - שאלו רבי ישמעאל, וַהֲלֹא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה (רש"י כט:). וְאף על פי כן אָמְרוּ חכמים, כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה - שאינו איסטניס ואינו קץ ומואס בקיבה, שׂוֹרְפָהּ -גומעה ומוצץ את החלב שבתוכה חַיָּה - לפני שבישלו אותה. וְאמנם לֹא הוֹדוּ לוֹ - למי שהתיר לכתחילה, ולא התירו לגמרי לגומעה. אֲבָל מכל מקום אָמְרוּ, לכתחילה אֵין נֶהֱנִין ממנה, שאסרו חכמים משום חומרת קדשים, וְלֹא מוֹעֲלִין¬ - אבל אין חיוב קרבן מעילה, כיון שמן התורה מותר לגומעה, לפי שהכנוס במעי הבהמה אינו כחלק מגופה, אלא כפסולת הפורשת מגופה (רע"ב). ואם כן בנבילה שהיא קלה שמותרת בהנאה ואין בה מעילה, בוודאי שאין להחמיר, ויש להתירה לכתחילה (תוס' יו"ט).
חָזַר רבי יהושע וְאָמַר לוֹ טעם אחר לאסור גבינות גויים, מִפְּנֵי שֶׁהם מַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. ואפילו שהחלב הכנוס במעי הבהמה הוא כפסולת הפורשת מגופה, עבודה זרה חמורה שנאמר בה (דברים יג יח): וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (רע"ב). דחה רבי ישמעאל את דבריו ואָמַר לוֹ, אִם כֵּן שחששו שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה, לָמָּה אסרו את הגבינה רק באכילה ולֹא אֲסָרוּהָ גם בַּהֲנָאָה. אלא ודאי שלא חוששים שהעמידו את הגבינה בקיבת עגלי עבודה זרה, כי הם מיעוט שאינו מצוי.
בגמרא (לה.) מבאר שמואל שהטעם האמיתי שאסרו חכמים גבינות של גויים הוא מפני שחששו שהם מעמידין את הגבינה בעור קיבת נבילה. דהיינו בעור הקיבה עצמה ולא בחלב הקרוש הנמצא בתוכה. והעור בודאי נחשב חלק מהבהמה ואסור באיסור נבילה. והסיבה שרבי יהושע לא גילה לרבי ישמעאל את הטעם האמיתי היא, שזו הייתה גזירה חדשה שגזרו חכמים, ועדיין לא עברו שנים עשר חדשים משעת הגזירה ולא התפשטה הגזירה. ולכן חכמים לא גילו את טעם הגזירה כי אולי יש כאלה שלא יקבלו את הטעם ויבואו לזלזל בגזירה.
ומפני שלא רצה רבי יהושע להגיד לו טעמו של דבר, לפיכך הִשִּׂיאוֹ [-הסיח את דעתו] לְדָבָר אַחֵר, ואָמַר לוֹ, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא, את תיבת 'דודיך' בפסוק השני בשיר השירים, האם הנך קורא 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן' בלשון זכר (שיה"ש א ב), אוֹ 'כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִיךְ' בלשון נקבה. השיב לו רבי ישמעאל ואָמַר לוֹ, אני קורא 'כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִיךְ' בלשון נקבה, שהקב"ה אומר כן לכנסת ישראל. אָמַר לוֹ רבי יהושע, אֵין הַדָּבָר כֵּן, אלא כנסת ישראל אמרה כן לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך, כלומר תקנות שתיקנו וגזרו החכמים, יותר מיינה של תורה מעיקר תורה שבכתב (רע"ב). ולפי שאמרה כן לפני הקב"ה לכן צריך לקוראו בלשון זכר. והראיה לכך שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ -הפסוק שלאחריו מְלַמֵּד עָלָיו, שכתוב 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים' (שם פסוק ג) ונקרא בלשון זכר.
[והטעם שהביא לו פסוק זה מבואר בגמרא לה., שהתחיל לומר לו מתחילת הפסוק (שם פסוק ב): 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ', ישמעאל אחי, השק וסגור שפתיך זו בזו ואל תמהר להשיב ולהקשות, כי גזירה חדשה היא, ואין מפקפקין בה. ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן מג הוסיף, שמה שהזכיר לו את המילים, 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן' רמז לו לדרשה, שדברי החכמים הם דברי דודים, וחביבין הן יותר מיינה של תורה. ולכן שלא ידקדק בהן]:
Re: ביאורים וסיכומי השיטות במסכת עבודה זרה
משנה ו
משנתינו מפרטת מאכלים ומשקים של גויים שאסרום חכמים רק באכילה ולא בהנאה. רוב דברים אלו נאסרו כדי שיתרחקו מהגויים ולא יתערבו עמהם, וכך לא יבואו לשתות את יינם, ויינם נאסר גזירה משום חתנות עם בנותיהם (גמרא לו:, פיה"מ).
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם שאֲסוּרִין רק באיסור אכילה וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי מהבהמה, וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ בשעת החליבה, אסרו חכמים לשתותו, שמא הגוי חלבו מבהמה טמאה. ואף שחלב בהמה טמאה ניכר בצבעו שהוא שונה ונוטה לצהוב, מכל מקום חוששים שעירבו הגוי בחלב בהמה טהורה (גמרא לה:).
וְהַפַּת וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן -של הגויים אסורים באכילה כדי שלא יתקרבו אליהם ויבואו לאיסור חתנות. ולאחר זמן רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ ראו שאנשים לא קיבלו את התקנה לאסור שמן ולא פשט האיסור (גמרא לו.), ולכן הִתִּירוּ בַּשָּׁמֶן, לפי שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. [רבי שאמרו כאן אינו רבי יהודה הנשיא מסדר המשנה, אלא בן בנו, רבי יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים. ופיסקה זו אינה חלק מלשון המשנה, אלא תוספת שנוספה על ידי בר קפרא או לוי בדור מאוחר יותר. גמרא ורמב"ן לז.].
וּשְׁלָקוֹת -תבשילים שהתבשלו על ידי גוי, נאסרו מטעם חתנות, או כדי שלא יהא רגיל ישראל אצל הגוי ויאכילנו דבר טמא (מלאכת שלמה).
וּכְבָשִׁין -דגים או ירקות או בשר, שכובשים אותם בחומץ או במים ומלח (תוס' יו"ט), ואסרו את הכבשין שֶׁדַּרְכָּן [-שרגילים] לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ [-או חומץ], ואף שלמדנו במשנה ג' שסתם יין של גוי אסור גם בהנאה, בכבשים שנותנים בהם רק מעט יין או חומץ, טעם היין מתבטל ואינו מורגש, ולכן אינם אסורים בהנאה אלא רק באכילה (פיה"מ).
וְטָרִית [-מין דג טהור] טְרוּפָה - שחותכין אותו לחתיכות קטנות דק דק, ואין ניכר מין הדג, ויש חשש שהגוי כתש עמו דג טמא (רע"ב).
וְצִיר של דגים שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה טמאה הנקראת כִּלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, שהיא גדלה מאליה בציר של דגים טהורים, אבל בציר של דגים טמאים לא תגדל בו כלבית. וכיון שאין הכלבית משוטטת בציר של הדג אין לנו הוכחה שנעשה מדגים טהורים, וחוששים שנעשה מדגים טמאים (רע"ב).
וְהַחִילָק - מין דג טהור ובזמן הגמרא היה נקרא סולתנית, שבקטנותו אין לו סנפיר וקשקשת עד שהוא גודל, וכשמעלים אותו מן הים בעודו קטן שאין לו סימני טהרה חוששים שמא התערב לגמרי בין דגי החילק דג טמא שדומה להם, ורק יחידים מבני האדם יכולים להבדיל בין החילק לטמא, וישראל הקונה אותם מהגוי אינו יכול להפרידם (גמרא לט., פיה"מ, שו"ע יו"ד קיד י).
וְקֹרֶט [-חתיכה קטנה] שֶׁל חִלְתִּית [-מין צמח חריף], שהגוי חותך אותה בסכין שלו שנבלעה בו שמנונית של איסור. ואף אם כבר נפגם הטעם של השמנונית, היא מתמתקת ומשתבחת על ידי חריפותה של החילתית (גמרא לט.).
וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית - מלח גס ולבן ביותר, שכל גדולי רומי אוכלין אותו, ורגילין למשוח אותו בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים (רע"ב).
הֲרֵי כל אֵלּוּ המנויים כאן אֲסוּרִין באיסור אכילה וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
משנה ז
במשנה זו נמנו מאכלים ומשקים של גויים שמותרים גם באכילה.
אֵלּוּ מֻתָּרִין אפילו בַּאֲכִילָה, ואין צריך לומר שמותרים בהנאה.
חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ כשהוא חולב, ורואה שהחלב הוא מבהמה טהורה. ואף אם אין הישראל רואה את החליבה עצמה כשהוא יושב בצד עדרו של הגוי, הגוי ירא לחלוב מבהמה טמאה כי חושש שהישראל יעמוד ויראה אותו (גמרא לט:).
וְהַדְּבַשׁ, אין בו שום חשש של איסור. כי אם הגוי עירב בו יין זה מקלקל את הדבש. ואם הגוי בישלו, מצד איסור בישול גוי אין חשש כיון שהדבש נאכל גם כמו שהוא חי, ומצד פליטת טעם איסור מהכלי של הגוי גם אין לאסור, כי טעם זה אינו משביח את הדבש אלא פוגמו, ונותן טעם לפגם מותר (גמרא שם).
להבנת המשך המשנה נקדים, אין אוכלים מקבלים טומאה אלא אם כן בא עליהם משקה משבעה משקים: יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, טל, דם, מים (תפא"י). יין שמכשיר לקבלת טומאה הוא דווקא כשעומד למשקה.
וְהַדַּבְדָּנִיּוֹת -אשכולות של ענבים שנוטפים (רש"י), ולכן נקראו דובדניות מלשון 'דוה' (רא"ה שם), אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין -שנוטף מהם משקה, אין חוששין שמא שראם הגוי ביין נסך. אלא הוא משקה הזב מן הענבים שאין עליו תורת יין להיאסר ביין נסך. ואֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר לקבלת טומאה על ידי מַשְׁקֶה, שכיון שהענבים עומדות לאכילה ואין לו צורך במשקה שזב, אינו מכשיר לקבל טומאה (ר"ן על הרי"ף).
וּכְבָשִׁין - מיני מאכל שכובשים אותם במים ומלח, שֶׁאֵין דַּרְכָּן של אותם מאכלים לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, ואין גוזרים שמא יבוא להתיר גם בכבשים שהגוי נתן בהם יין וחומץ (ר"ן על הרי"ף).
וְטָרִית [-מין דג טהור] שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה - שאינה חתוכה דק דק, ואף שחתכוה, כל שנשאר ראש הדג ושדרתו ניתן להכיר עליו שהוא טרית ומותר באכילה (ברייתא בגמרא לט:, פיה"מ).
וְצִיר של דגים שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דָּגָה [-כילבית], שכיון שהכילבית גדילה מאליה רק בציר של דגים טהורים מותר.
וְעָלֶה שֶׁל צמח החִלְתִּית שלא נחתך בסכין של הגוי, אף אם מוצא בעלה עוד חתיכה קטנה, אין לחשוש שהיא נחתכה בסכין אלא היא נשמטה מהעלה (גמרא מ:).
וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת -שכנוסים בכלי עגול ונראים כעין עוגה הנקראת גלוסקא הַמְגֻלְגָּלִין -שהתחממו והתרככו מחמת השמן שבהם (רש"י לט:), ואף שהתרככו הרבה אין חוששים שהגוי הטיף לתוכם יין (גמרא מ:). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשְּׁלוּחִין - אם נתרככו כל כך עד שכשאוחזים את הזית הגרעין משתלח ונופל מתוכו, אֲסוּרִין, שחוששים שהתרכך על ידי היין (תפא"י).
הַחֲגָבִים ממין טהור שמותר באכילה, הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה -אלו העומדים בסל שלפני החנווני, אֲסוּרִין מפני שמזלף עליהם יין (גמרא). מִן הַהֶפְתֵּק - מהמקום שכונסים אותם זה על זה, מֻתָּרִין, שאין מזלפים עליהם יין עד שמוציאים אותם למכירה.
וְכֵן -ואותו החילוק שאמרנו בחגבים, בין מה שעומד לפני החנווני למה ששומר באוצר. כן הוא גם לִתְרוּמָה, שכהן החשוד למכור לישראל פירות תרומה שאינם ראויים אלא לכהנים, ולומר לו שהם חולין, אסור לקנות רק ממה שעומד לפניו שחוששים שהם פירות תרומה. אבל מותר לקנות מהפירות שעומדים באוצר, שעל כמות גדולה הוא ירא לשנות מהאמת, שחושש שישמעו חכמים מכך ויפקירו כל האוצר (גמרא שם, רש"י):
משנתינו מפרטת מאכלים ומשקים של גויים שאסרום חכמים רק באכילה ולא בהנאה. רוב דברים אלו נאסרו כדי שיתרחקו מהגויים ולא יתערבו עמהם, וכך לא יבואו לשתות את יינם, ויינם נאסר גזירה משום חתנות עם בנותיהם (גמרא לו:, פיה"מ).
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם שאֲסוּרִין רק באיסור אכילה וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי מהבהמה, וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ בשעת החליבה, אסרו חכמים לשתותו, שמא הגוי חלבו מבהמה טמאה. ואף שחלב בהמה טמאה ניכר בצבעו שהוא שונה ונוטה לצהוב, מכל מקום חוששים שעירבו הגוי בחלב בהמה טהורה (גמרא לה:).
וְהַפַּת וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן -של הגויים אסורים באכילה כדי שלא יתקרבו אליהם ויבואו לאיסור חתנות. ולאחר זמן רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ ראו שאנשים לא קיבלו את התקנה לאסור שמן ולא פשט האיסור (גמרא לו.), ולכן הִתִּירוּ בַּשָּׁמֶן, לפי שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. [רבי שאמרו כאן אינו רבי יהודה הנשיא מסדר המשנה, אלא בן בנו, רבי יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים. ופיסקה זו אינה חלק מלשון המשנה, אלא תוספת שנוספה על ידי בר קפרא או לוי בדור מאוחר יותר. גמרא ורמב"ן לז.].
וּשְׁלָקוֹת -תבשילים שהתבשלו על ידי גוי, נאסרו מטעם חתנות, או כדי שלא יהא רגיל ישראל אצל הגוי ויאכילנו דבר טמא (מלאכת שלמה).
וּכְבָשִׁין -דגים או ירקות או בשר, שכובשים אותם בחומץ או במים ומלח (תוס' יו"ט), ואסרו את הכבשין שֶׁדַּרְכָּן [-שרגילים] לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ [-או חומץ], ואף שלמדנו במשנה ג' שסתם יין של גוי אסור גם בהנאה, בכבשים שנותנים בהם רק מעט יין או חומץ, טעם היין מתבטל ואינו מורגש, ולכן אינם אסורים בהנאה אלא רק באכילה (פיה"מ).
וְטָרִית [-מין דג טהור] טְרוּפָה - שחותכין אותו לחתיכות קטנות דק דק, ואין ניכר מין הדג, ויש חשש שהגוי כתש עמו דג טמא (רע"ב).
וְצִיר של דגים שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה טמאה הנקראת כִּלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, שהיא גדלה מאליה בציר של דגים טהורים, אבל בציר של דגים טמאים לא תגדל בו כלבית. וכיון שאין הכלבית משוטטת בציר של הדג אין לנו הוכחה שנעשה מדגים טהורים, וחוששים שנעשה מדגים טמאים (רע"ב).
וְהַחִילָק - מין דג טהור ובזמן הגמרא היה נקרא סולתנית, שבקטנותו אין לו סנפיר וקשקשת עד שהוא גודל, וכשמעלים אותו מן הים בעודו קטן שאין לו סימני טהרה חוששים שמא התערב לגמרי בין דגי החילק דג טמא שדומה להם, ורק יחידים מבני האדם יכולים להבדיל בין החילק לטמא, וישראל הקונה אותם מהגוי אינו יכול להפרידם (גמרא לט., פיה"מ, שו"ע יו"ד קיד י).
וְקֹרֶט [-חתיכה קטנה] שֶׁל חִלְתִּית [-מין צמח חריף], שהגוי חותך אותה בסכין שלו שנבלעה בו שמנונית של איסור. ואף אם כבר נפגם הטעם של השמנונית, היא מתמתקת ומשתבחת על ידי חריפותה של החילתית (גמרא לט.).
וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית - מלח גס ולבן ביותר, שכל גדולי רומי אוכלין אותו, ורגילין למשוח אותו בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים (רע"ב).
הֲרֵי כל אֵלּוּ המנויים כאן אֲסוּרִין באיסור אכילה וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
משנה ז
במשנה זו נמנו מאכלים ומשקים של גויים שמותרים גם באכילה.
אֵלּוּ מֻתָּרִין אפילו בַּאֲכִילָה, ואין צריך לומר שמותרים בהנאה.
חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ כשהוא חולב, ורואה שהחלב הוא מבהמה טהורה. ואף אם אין הישראל רואה את החליבה עצמה כשהוא יושב בצד עדרו של הגוי, הגוי ירא לחלוב מבהמה טמאה כי חושש שהישראל יעמוד ויראה אותו (גמרא לט:).
וְהַדְּבַשׁ, אין בו שום חשש של איסור. כי אם הגוי עירב בו יין זה מקלקל את הדבש. ואם הגוי בישלו, מצד איסור בישול גוי אין חשש כיון שהדבש נאכל גם כמו שהוא חי, ומצד פליטת טעם איסור מהכלי של הגוי גם אין לאסור, כי טעם זה אינו משביח את הדבש אלא פוגמו, ונותן טעם לפגם מותר (גמרא שם).
להבנת המשך המשנה נקדים, אין אוכלים מקבלים טומאה אלא אם כן בא עליהם משקה משבעה משקים: יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, טל, דם, מים (תפא"י). יין שמכשיר לקבלת טומאה הוא דווקא כשעומד למשקה.
וְהַדַּבְדָּנִיּוֹת -אשכולות של ענבים שנוטפים (רש"י), ולכן נקראו דובדניות מלשון 'דוה' (רא"ה שם), אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין -שנוטף מהם משקה, אין חוששין שמא שראם הגוי ביין נסך. אלא הוא משקה הזב מן הענבים שאין עליו תורת יין להיאסר ביין נסך. ואֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר לקבלת טומאה על ידי מַשְׁקֶה, שכיון שהענבים עומדות לאכילה ואין לו צורך במשקה שזב, אינו מכשיר לקבל טומאה (ר"ן על הרי"ף).
וּכְבָשִׁין - מיני מאכל שכובשים אותם במים ומלח, שֶׁאֵין דַּרְכָּן של אותם מאכלים לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, ואין גוזרים שמא יבוא להתיר גם בכבשים שהגוי נתן בהם יין וחומץ (ר"ן על הרי"ף).
וְטָרִית [-מין דג טהור] שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה - שאינה חתוכה דק דק, ואף שחתכוה, כל שנשאר ראש הדג ושדרתו ניתן להכיר עליו שהוא טרית ומותר באכילה (ברייתא בגמרא לט:, פיה"מ).
וְצִיר של דגים שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דָּגָה [-כילבית], שכיון שהכילבית גדילה מאליה רק בציר של דגים טהורים מותר.
וְעָלֶה שֶׁל צמח החִלְתִּית שלא נחתך בסכין של הגוי, אף אם מוצא בעלה עוד חתיכה קטנה, אין לחשוש שהיא נחתכה בסכין אלא היא נשמטה מהעלה (גמרא מ:).
וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת -שכנוסים בכלי עגול ונראים כעין עוגה הנקראת גלוסקא הַמְגֻלְגָּלִין -שהתחממו והתרככו מחמת השמן שבהם (רש"י לט:), ואף שהתרככו הרבה אין חוששים שהגוי הטיף לתוכם יין (גמרא מ:). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשְּׁלוּחִין - אם נתרככו כל כך עד שכשאוחזים את הזית הגרעין משתלח ונופל מתוכו, אֲסוּרִין, שחוששים שהתרכך על ידי היין (תפא"י).
הַחֲגָבִים ממין טהור שמותר באכילה, הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה -אלו העומדים בסל שלפני החנווני, אֲסוּרִין מפני שמזלף עליהם יין (גמרא). מִן הַהֶפְתֵּק - מהמקום שכונסים אותם זה על זה, מֻתָּרִין, שאין מזלפים עליהם יין עד שמוציאים אותם למכירה.
וְכֵן -ואותו החילוק שאמרנו בחגבים, בין מה שעומד לפני החנווני למה ששומר באוצר. כן הוא גם לִתְרוּמָה, שכהן החשוד למכור לישראל פירות תרומה שאינם ראויים אלא לכהנים, ולומר לו שהם חולין, אסור לקנות רק ממה שעומד לפניו שחוששים שהם פירות תרומה. אבל מותר לקנות מהפירות שעומדים באוצר, שעל כמות גדולה הוא ירא לשנות מהאמת, שחושש שישמעו חכמים מכך ויפקירו כל האוצר (גמרא שם, רש"י):