אמנם נתעוררתי בנקודה אחת שלא הובנה לי כל הצורך. הגמ' מספרת שרבי יעקב בר אידי הרגיע את רי"ח שלא יכעס על ר"א שלא אמר השמועה בשמו [של רי"ח],
משום שזה דומה למה שמצינו אצל יהושע ב"נ:
ומפרש שם רש"י:א"ל, כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה. וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה? אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא, אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעין כי שלך היא.
וצריך אני ביאור, מהיכן בדיוק ההכרח שיהושע בן נון לא אמר על כל דבר ודבר שכך שמע מפי משה. אני מבין שזה קשה ומכביד וכו' וכו'.וכן עשה יהושע - העיד עליו המקרא שכל מה שעשה מפי משה עשה, ואפי' מה שאמר סתם שהרי א"א בכל דבר ודבר שאמר יהושע אמר כך אמר משה, ואפילו הכי אסהיד קרא דמפי משה הוה.
אך אם זו ההלכה שיש להקפיד לומר דבר בשם אומרו, אז יעקור הדין את ההר, ואם כל הקושי הרי שלפום צערא אגרא ויש לדבוק בדין.
וכיצד הגמ' מניחה מונח ממוסד ופשוט שלא הגיוני שיהושע אמר בכל דבר, וממילא מסיקים את המסקנא דאין להקפיד בתלמיד מובהק.
[אא"כ נאמר שאה"נ אין הכרח, אלא הסברא מדברת מעל הכל, שבתלמיד מובהק הכל יודעים שהכל מפי רבו, וממילא זה מיותר להזכיר
את שם אומרו. אך אם יסוד הדברים הוא מהסברא, מדוע צריך להביא מקור מיהושע ב"נ, היה לגמ' לסתום שכך הסברא נותנת שאין
להקפיד בכך בתלמיד מובהק].