נקודה למחשבה | פורים "אם אין דעת הבדלה מניין"

הודעה
מחבר
תלמיד חבר
הודעות: 5
הצטרף: א' מרץ 05, 2023 7:30 pm

נקודה למחשבה | פורים "אם אין דעת הבדלה מניין"

#1 שליחה על ידי תלמיד חבר » ש' מרץ 11, 2023 9:24 pm

אין משפט לטעמי שהולם טוב כל כך את מעלת יום הפורים כמו "אם אין דעת הבדלה מניין"​

אמת שאני לא מכיר הרבה אנשים, או לא מכיר בכלל, שלא אוהבים, מחכים ומייחלים ליום הפורים. נסיתי רבות להתחבט בתחושה הזו, מה כל כך מושך ומדהים ביום הזה, האם אנחנו כל כך אוהבים להשתגע? האם יש בינינו אנשים שמרגישים שהטיפה המרה מכניסה אותם למין עולם חלומי שאנחנו לא יודעים עליו, האמת שלא נראה לי.

מסתבר שיצא לכם להשתתף פעם במניין מעריב מאוחר אחר שיצא היום הקדוש הזה, המשתתפים שם מגוונים, החל בבחורי ישיבה שאיבדו את דרכם ומצאו את עצמם זרוקים על ספסל גינה, תוך שהם ממשיכים לנסות למצוא את הבוגד התורן שנטש אותם אי שם, וממשיך בכמה אנשים מבוגרים שזה עתה רק הוכשרו לעמוד לפני בוראם להתחנן ולעמוד על נפשם.

השנה יצא גם לי להשתתף במניין הזה, והאמת שהתחושה, התחושה היתה נוראית. היו איתי שם יחד, בחור ישיבה חגור בגערטל' חסידי לבן ושמן, אלמנט שכמובן לא נסתר מעיני הציבור, לצידו ישב בחור חסידי שהיה מחופש כולו עדיין בבגדי קוזק, אברך ליטאי חבוש בבגדי אדמו"ר מצועצעים ומקושקשים, ועוד כהנה וכהנה כיד המלך,

הצד השווה שבכולם, שכולם אבל כולם היו שפויים, שפויים לא המילה הנכונה לחלוטין, נשאר בהם אדי אלכוהול אחרונים ממש, אדים שספק רב אם יגרמו להם לחרוג ולו בסטייה קטנה מקו ישר על הריצפה.

ניסיתי רבות לחשוב מה כל כך לא נורא במעמד הזה, יותר מכך, למי באמת נורא כל כך המעמד הזה, לי, או להם. ואז בדקות השקטות בחדרון הקטן בבית כנסת, כשאני נובר בראשי למצוא תשובה לשאלה שלא נותנת לי מרגוע, התשובה פתאום הייתה מולי.

את התשובה סיפק לי הבחור שעמד בלב השטיב'ל חנוט עדיין בגערטל העבות, ובפנים של שיכור לא מידי משכנע החל לפצוח בשירת "ליהודים הייתה אורה, אורה אורה אורה ושמחה וכו' " אבל כשהוא כבר חזר על הפיזמון בפעם השנייה, עיניו תרו אחר כיסא או מקום פנוי על מנת להימלט מהפודיום שהוא בנה לעצמו בלב החדרון הזה.

באותו השנייה חדרה ההכרה לקירבי. וההכרה הזו הסבירה לי שני דברים, למה אין אדם שלא אוהב את פורים, ולמה אין אדם שאוהב איך שפורים יוצא. את ההבנה הזו לא רק הבנתי אלא חשתי בליבי וראיתי בעיני באותו השטיבל' עם קבוצת השיכורים לשעבר, וכך היה כתוב בה

"אם אין דעת הבדלה מניין"


יצא לכם פעם לראות ילד מחופש, גם לי, הדבר המעניין הוא, שכמעט לעולם לא ראיתי שהיה חסר לו כלי נשק כל שהוא, אקדח, חרב, רובה מאורך, או כל דבר אחר שתחת הקטגוריה של כלי נשק, המעניין שהילד נושא הנשק, יכל להיות בכלל מחופש בתחפושת של הרב שך, עטוף בפראק מניטורי מעשה ידי תופרת מומחית, וענוד משקפיים עגולות.

לצידו גם יכול לעמוד ילדון אסטרונאוט מארגון נאס"א, ואחיו שמחופש בכלל לנהג מרוצים, הצד השווה שבהם, שכולם, אבל כולם, היו חגורים בכלי הנשק, אם זה רובה אורות חדשני שנקנה השנה, או איזשהו אקדח פלסטיק מתפרק מתחפושת של שנה שעברה,

כשראיתם את זה לבטח גיחתכם על הילדון המולהב הזה שתקע לעצמו בלא קשר כלל את כלי הנשק, ומסתבר שהיו אלו שהם סבים או סבתות שהיו גוערים בנכדם ואומרים לו, וכי הרב שך כוחו בכלי נשק היה הלא כוחו בתורה היה, מה לך ולנשק מותק? אבל הילד, הילד יחייך ימלט משם וימשיך לחסל מטרות מדומות ללא כל חמלה.

מה ההגיון של הילד הזה, למה הוא לא מבין מה שכל אחד ברור לו, שתחפושת של הרב שך פשוט לא באה בחשבון עם רובה צעקני ומואר, ההגיון הוא "אם אין דעת הבדלה מניין" הילדון החמוד הזה שלבוש בתחפושת של גודל' הוא קטן חסר דעת, והדעת הזו שחסרה לו, מעלימה ממנו את ההבנה הכל כך פשוטה לנו, "ההבדלה" הוא אינו מבדיל כלל בין הרצון של להיות הרב שך, לבין הרצון לחבוש כלי נשק על כתפו, הוא לא מחייב את עצמו לשום דבר עד הסוף, אדרבה, כמה שיותר מכל דבר כך ייטייב בעיניו.

וכך בחוסר ההבדלה הזו הוא פשוט בונה דמות רב גוונית, כזו שבנויה כראש מועצת גדולי התורה, עם אלמנטים נוספים שלדידו אינם סותרים כלל הכוללים כלי נשק לאותו אדם ממש, לאותו ראש מועצת גדולי התורה, וכך כל החלומות שלו, הרצונות שלו, כולם מושלמים יחד בהרמוניה מדהימה, שלאדם עם טיפה דעת פשוט צורמים עד כדי כאב.

כך הוא יום הפורים, וזה מה שמיוחד בו, בפורים כולנו, כולנו עושים דברים שלאדם עם דעת, לאדם שקונה אוטמטית עם הדעת שלו את כוח ההבדלה, יראו לו משונים.

לאדם עם דעת יראה מוזר לראות אברך ליטאי צעיר מבאר בלהט אדיר לזקן גוראי בא בימים פשט בשפת אמת על המגילה, לראות זוג בחורים שלא הכירו אחד את השני מעולם רוקדים בצהלה ושמחה אדירה, כאילו היו בכלל אחים שגילו את עצמם עכשיו, להיכנס לבית כנסת בשעת המנחה ולגלות אנשים שבוכים בקולי קולות וצועקים ממר ליבם שהקב"ה יושיעם, יראה לו מוזר לראות קבוצת אנשים משלל גילאים עדות וסוגים שרים מלב שבור ודמעות בעיניהם "טאטע איך וויל זאען היראי שמיים".

היום הזה כולו יראה מוזר לאדם שיש בכוחו את כוח ההבדלה, את הכוח שמחלק ומבדיל, בין מה יכול להיות, מה מתאים ומה לא.

לאדם הזה גם יראה מוזר הבחור שעמד בלב השטיבל וגערטל לבן חנוט על חליפתו, ולכן, לכן אותו הבחור, שפתאום הבין שזהו, הדעת חזרה, היא שבה למוחו, וכנראה שלמוחם של אלו שסביבו היא חזרה כמה שעות קודם לכן, ואיתה, איתה חזרה גם כוח ההבדלה, הכוח הזה שגורם לאלו שסביבו להביט על הגערטל' שעליו בעין רגילה, דעתנית, מבדלנית,

באותו הרגע הוא ניסה לשוב, לשוב לרגעים, לשעות, ליום, ליום האדיר הזה שפשוט מוריד, משליך, מעלים, ומאדה, את הדעת ואת ההבדלות, את החילוקים ואת התיוגים,

ביום שנותן לנו לחיות באמת, עם כל גוונינו, בלי לוותר ולו על אחד, ביום שנותן לנו להתקרב להקב"ה בכל צורה בכל מקום, ללא חשבון האם זה נראה רגיש או מתבכיין מידי, ביום שמאדה בין כולנו כל מחיצה אפשרית, בין אם היא בלבוש, בין אם היא בדעה, בין אם היא בכל דבר שהוא, ונותן לנו, להתחבר, להרגיש, לאהוב, ולחיות יחד בלב אחד, בהרמוניה מושלמת ללא הבדלות!

אבל הבחור בשטיבל' אחר כמה רגעים, אחר שהוא הבין שזה לא רק תלוי ברצונו, הוא מתיישב מובס ומבין שזהו,​

הבדלה!​