לא נהגו כבוד זה לזה - הביטוי לחסרון בקנין התורה

הודעה
מחבר
ימה של תורה
הודעות: 30
הצטרף: ה' ינואר 31, 2019 11:43 pm

לא נהגו כבוד זה לזה - הביטוי לחסרון בקנין התורה

#1 שליחה על ידי ימה של תורה » ו' מאי 10, 2019 3:29 pm

אם נביט על בימת הכבוד באחד מעמדים הגדולים בעולם התורה, כשכל גדולי ישראל, חברי מועצת גדולי התורה עולים ומתיישבים, ישובים ביראת כבוד, אל מול אורם – עמודי האש הצועדים ראשונה, ואת כבודם הם חולקים – "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו".
מה רואים אצל גדולי ישראל מדור דור, גדול לגדול חולק הוא את הכבוד. מתוך יראת הרוממות באה ה'מאד מאד הוי שפל רוח', אותה הכנעה, אותו ביטול דעה כלפי דעתו של חברו. אותה הכרה בכבודו, והכיבוד הרצוי הנעשה במלוא הדרתו והידורו.
"וכבוד – חכמים ינחלו".
ומהו אותו כבוד? מפני מה באה הכניעה והביטול העצמי כלפי חברו?
איתא ביבמות (סב,ב) "אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר"ע מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". ובמהרש"א (שם) כתב וז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה – ולא חש כל אחד על כבוד תורה של חברו דאין כבוד אלא תורה, ולכך מתו במדה זו כי היא חייך וגו'", עכ"ל.
תלמידיו של ר"ע היו המה תנאים, המועמדים להיות ממוסרי התורה בישראל, הייתכן לומר שלא נהגו כבוד, שזלזלו אחד בשני, וכי לגדולי עולם כמותם יש במשהו שיש לחברו שאין לו עצמו שמכח קינאה יבואו לזלזל, הלוא תורה יש להם ומה מקום יש בחסרון דבר שיש לחברו ולו עצמו אין.
וכבוד, הלוא ודאי שכיבדו זה את זה בכל סעודת מרעים ופגישה זע"ז בכבוד הראוי, ואם כך יש לתמוה מהו הלא נהגו כבוד זה בזה?
ע"ז כותב המהרש"א "ולא חש כ"א על כבוד תורה של חברו דאין כבוד אלא תורה".
הכבוד הינה מידה באדם הקשורה לעצם עצמותו, אדם שיש לו כח וגבורה, הוא גובר על חברו ומנצחו, הוא מקבל אות ניצחון בטקס רב רושם, והעולם אומר: איזה כבוד אדם זה מקבל.
אדם תורם בניין לישיבה, עושים מעמד חנוכת הבית מפואר, קוראים לבניין בשמו של התורם, כולם אומרים: איזה כבוד יש לתורם הזה.
אך האמת היא, "אל יתהלל הגיבור בגברותו, אל יתהלל העשיר בעושרו", אומרים חז"ל. יום בא והגיבור מזדקן וכוחו אוזל ממנו, ובמקומו קם גיבור אחר וכך כבודו הולך ממנו. בא יום והעשיר נעשה לעני, או שהולך לעולמו שהכסף נשאר בעולם הזה, והכבוד בורח ממנו.
האם לכבוד יחשב לאדם? למי הכבוד, לגיבור או לעשיר, או שמא לכח והעושר?
האדם הגיבור או העשיר אין הכבוד שמכבדים אותו הוא את עצם עצמותו, אלא את העושר, הכסף הרב, אחריו נמשך האדם ואותו הוא מכבד, את הגיבור מכבדים? הרי אחר עוצמת הכח הרב רודפים, ולזה מריעים וקוראים: גבורה.
לא כבוד לאדם אלא לדבר התלוי בו ולא ראוי האדם לכבוד.
וכך כותב התפארת ישראל באבות (פ"ו מ"ג אות נ"ד) וז"ל: "ואין כבוד אלא תורה – ר"ל אין כבוד ראוי לו לאדם אלא בשביל התורה שלמד, דכבוד שיעשו לו בשביל עושר או יופי שלו, הוא תלוי בדבר, ואינו ראוי לו, כ"א לדבר. אבל כבוד שיעשו לאדם בשביל תורתו היא ראויה לו בעצמו, דהרי קשורה בנפשו כלהב בפתילה", עכ"ל הנפלאה.
"דהרי קשורה בנפשו כלהב בפתילה" – התורה קשורה בתלמיד חכם, לקונה אותה לו כאשה, "אשת חיל מי ימצא – היא התורה הקדושה" כלשון רש"י במשלי, עד כדי שנעשית לאשתו כגופו.
או-אז ראוי הוא לכבוד, הוא עצמו, ולכך אמרו חז"ל באבות שאין כבוד אלא תורה.
תלמידי ר"ע, ענקי עולם, מה באים חז"ל ללמדנו בכך שאמרו שלא נהגו כבוד זה לזה, ואיזה כבוד, כבוד התורה של חברו. מה נוכל אנחנו לקחת לעבודתנו ממאמר חז"ל זה?
יש לשאול שאילה שלכאורה אינה צריכה להישאל. מה גרם לתלמידי ר"ע שלא לנהוג כבוד בתורה של חבריהם. ואינה צריכה להישאל לכאורה, כי מהיכן נדע ומה לנו לדרוש בתקלת גדולי עולם.
אלא, שנראה כי מזו השאלה נוכל להוציא את היסוד ממאמר חז"ל זה.
◆ ◆ ◆
המהרש"א כותב "ולכך מתו במדה זו [היינו ע"י מיתה נענשו ולא ע"י דבר אחר] כי היא חייך וגו'".
ותמוהים דברי המהרש"א, מה בא לומר שנענשו במיתה כיון שכתוב כי היא – התורה, חייך. הרי בתורת חבריהם לא נהגו כבוד, והם עצמם למדו תורה, והיו הם גדולי תורה ותלמידי חכמים, ומדוע מתו, הרי תורתם היא חייהם.
אלא נראה לומר, תורה - אחת היא, מאוחדת היא בכל חלקיה!
ומי שמוסר תורה, הוא מחובר לשרשרת מוסרי התורה, הוא מאוחד יחד עם כל לומדי ומוסרי התורה.
בשביל ליטול חלק במוסרי התורה, על התלמיד חכם לקנות את התורה בארבעים ושמונה קניני תורה המוזכרים באבות (פ"ו).
כשתלמיד בא למסור תורה, עליו לידע כי כל אחד מתלמידי החכמים גם הוא ממוסרי התורה, ותורה אחת ויחידה אחת היא.
וכשבא תלמיד חכם להיפגש עם חברו, לעסוק עימו בתורה, להתפלפל עימו בחדרי תורה, כשהגיע לקנין תורה עד כדי שמתחבר לתורה להיות לו כאישה, כגופו, אז מגיע להכרה כשפוגש בחברו שהוא ג"כ תלמיד חכם, לומד תורה, והוא מכבד אותו, הוא מתבטל לפניו, הוא נכנע לפניו, מפני שיודע שמסירת התורה היא רק ע"י שנינו כאחת, הוא מגלה ע"י הקניין תורה חיבור לכל ת"ח ות"ח ולתורתו של כל ת"ח, כי תורה אחת היא ולומדיה מאוחדים ע"י התורה.
בכך מגיע התלמיד חכם לנהוג כבוד בתורתו של חברו.
כל זמן שאין את הקניין תורה באדם בעצמו, איננו מכיר בזה.
ואם כך בא הוא לידי כך שאינו נוהג כבוד בתורתו של חברו. הוא רואה את עצמו ורק את עצמו כמוסר התורה ואינו מתחבר כלל לחברו ולתורתו להיותם כיחידה אחת.
◆ ◆ ◆
תלמידי ר"ע, מה שלא נהגו כבוד זה לזה, אולי י"ל לפי"ד המהרש"א [בדרך ה'אולי', מה שאיננו יכולים להשיג אצל גדולים לפי דקות דקדוק הדין עימם, לפחות ננסה לבוא ולהבין בדברי חז"ל מה שבאים ללמדנו לעבודתנו].
השלא נהגו כבוד בתורה של חברו הוא מפני שלא הגיעו לקניין התורה בשלמות. ומכח זה לא הכירו באיחוד המצטרך במסירת התורה ע"י כל תלמידי ר"ע כאחת.
מעתה, מבוארים דברי המהרש"א מש"כ שמתו במדה זו כי היא חייך וגו', נראה לחדש בזה תוספת חידוש. שכיון ותלמידי ר"ע לא הגיעו לכלל שלימות קניין התורה, לא זכו לנאמר בפסוק "כי היא חייך", וזהו חידוש הצ"ע באמיתותו, שהנאמר כי היא חייך הוא דוקא לקונה קנין תורה ולא לכל מי שעוסק בה], ולכך נגזרה הגזרת מיתה עליהם מפני שאין להם את מקור השורש לחיים שהיא התורה הקדושה.
לא מתו הם בגלל שלא נהגו כבוד בתורת חבריהם, אלא מפני שהם עצמם היו חסרים בקנין התורה, ודבר זה הביאם לאי-נהיגת כבוד בתורת חבריהם.
ואם באנו עד כה, יש לבאר מדוע מתו דוקא בתקופה שבין פסח לעצרת?
נראה לבאר לפי"ד שדוקא בין פסח לעצרת מתו, שכידוע זהו הזמן של ספירת העומר בהם סופרים את הימים ומצפים לקבלת התורה, ובקלם היו נוהגים לעבוד בקנין אחד מקניני התורה בכל אחד מארבעים ותשע ימי הספירה.
מיתת תלמידי ר"ע והנהגת האבל בימים אלו של הציפיה לקבלת התורה, באה ללמדנו שעל חסרון בקנין התורה של עצמם מתו תלמידי ר"ע, והדבר שהיה הביטוי לעומק זה בנפשם היה האי-נהיגת כבוד בתורת חבריהם.
וכשאנו באים בימי הספירה ימי האבל על אותם תלמידים, ובאים ללמוד ממאמר חז"ל זה, ולהביט על בימת הכבוד של התורה במעמד ה'התקבצו' ולשאול מה ניקח מכל אלו?
זאת עלינו לקחת, את עבודת קניין התורה שעל ידה נבוא לנהוג כבוד בתורת חברינו, להכיר כי מסירת התורה הינה דוקא ע"י איחוד של תלמידי החכמים הלומדים תורה שבזה נהפכים ליחידה אחת ולתורה אחת הנמסרת מדור דור.
[עי' כעין מהלך זה במשנת ר' אהרן חלק ג' עמ' טו שכתב שהחסרון בקניין התורה היה בקניין הדיבוק חברים, ובשפתי חיים על ספירת העומר במאמר על מיתת תלמידי ר' עקיבא שכתב שהחסרון היה בקנין הצרות העין.]