ימים נוראים בלי לחץ מיותר...

[מחוץ לקופסה]

איך עושים תשובה מספר בעצתך תנחני פרק לה.pdf

(196.86 KiB) הורד 117 פעמים

כתיבה וחתימה טובה.

[כּוֹתָר]

שמחה בימי התשובה
'כי אצלי, הדבר שאני עושה עם תשוקה – נגד הדבר בלי תשוקה, ממש כמו מעשה ללא עשה, ומזה מוסר נמרץ לאדם. ידוה ליבי מאוד על זה, כי ידעתי אם היה עושה הכל בתשוקה, מי יודע לאיזה מדרגה גדולה היה מגיע בימי חלדו.
כי התשוקה תרחיב כוחותיו ותרומם דעתו למעלה ראש ותסיר העצלה, ויתרגש רגשות הנפש לרוץ כגיבור אורח החכמה והמעלה. וע"כ הקפידה התורה מאוד על העדר השמחה. כי העדר השמחה הוא העדר התשוקה, כי הם אחד, וכל מה שיוסיף תשוקה יוסיף הצלחה'.
(הסבא מקלם – חכמה ומוסר, חלק שני דף קעב)

כאשר נכנסים לחודש אלול וימי התשובה, נראה לכאורה כי אין זה הזמן לעסוק בעניני שמחה. נדמה כי עכשיו הזמן הוא רק לתשובה, וזה היפך השמחה. כלשון הפסוק שמתאר את עוצם המרירות שצריך להרגיש: 'רע ומר עזבך את ה''.
אך בפרק זה נבאר שהתשובה באה דוקא על ידי שמחה. והטעם, כי מהות התשובה היא שבירת השיגרה, שאדם מחליט שאי אפשר להמשיך ככה יותר, 'אלכה ואשובה' (הושע ב ט). החסיד רבי אהרן לוריא בעל ה'עבודת פנים' אמר: אנשים סוברים שתשובה היא עניין מפחיד כמו דוב, אך זו בעצם רק פניה או סיבוב. הוא אמר זאת באידיש, שזה מתחרז יפה שחושבים שתשובה זה 'בער', משהו נורא שקשה מאוד לעשותו, אך בעצם זה רק 'קער', רק פניה וסיבוב, לשנות את דרכו לטוב.
ובשביל לעשות שינוי מהשיגרה, צריך רצון ומוטיבציה חזקה, צריך לכך כוח רב. ובלי שתהיה לאדם סיבה חזקה לעשות שינוי, הוא צריך להתמודד מול כח חזק 'חק ההתמדה' שמה שהיה הוא שיהיה. מצד האדם צריכים איזו שבירה פנימית יזומה. איזו מרדות בלבו.
וכאן מונחת בעיה, שמצד אחד אומרים לאדם 'שבור את החבית', אך מצד שני 'שמור על יינה'. בלי שאדם ישבור את עצמו - הכל טוב, ואין שום סיבה לעצור ולשנות. אך כששוברים חבית עלול להשפך הכל, כך גם כשאדם עובר משבר נפשי הוא עלול להרגיש שאין לו תקנה ואין לו תקוה. זה ניתוח לא פשוט, בפרט בדורות החלשים האלו.
וכמו במשל של ניתוח גשמי, כשהשומן שעל הלב, והעור כל כך דקים, חיתוך טיפה עמוק מדי, כבר מדמם, ומסוכן לשבירה טוטלית. כך גם בניתוח חד של הנפש, הסכנה גדולה.
ומאידך, בלי איזה חיתוך, של ערלת הלב, אין בכלל על מה ועם מי לדבר.
אכן בימי התשובה צריכים להתחיל לעסוק במרירות מכך ש'רע ומר עזבך את ה''. תפקיד המרירות היא להסיר מעט ערלת הלב, לקלוט שהוא חי ב'חיים לא חיים'. ולשם כך צריך את ההתעוררות, את השופר שיזעק, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה ג,ד) "עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".
אמנם אחרי שמתעורר מעט, אז 'הקיצו ורננו' . מעכשיו עיקר העיסוק צריך להיות בשמחה והתחזקות, 'לחזות בנועם ה'', לראות בטוב ה', בקרבה של 'אני לדודי ודודי לי'. לזכור את חיבת אבינו שבשמים אשר אנו נקראים בניו, ובין כך ובין כך נקראו בנים למקום.
עיקר העבודה של התשובה צריכה להיות באהבה ושמחה, זה נותן את המוטיבציה והרצון, זה נותן כוחות וסיבה חזקה לשבור את השיגרה ולצאת לדרך חדשה.
כי תשובה היא לא ההרגשה ש'רע ומר עזבכם את השם' - זו רק ההתעוררות הראשונית לתשובה. עיקר התשובה באה מרצון הלב כמאמר הכתוב: 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה'. לא בגלל שעכשיו רע לי, אלא כי שם יהיה לי טוב. זה הבדל עצום, אם בן אדם בורח ממה שרע לו, או שרץ למה שטוב לו. עיקר התשובה היא שאדם רץ למה שטוב לו.
רק כל עוד שהוא לא שובר את עצמו ולא עוצר את החיים, הוא לא קולט ששם יותר טוב מפה, נראה לו שבתוך הבוץ הזה שהוא חי זה הכי טוב. השבירה עוזרת לו לעצור ולקבל את ההחלטה שזה לא טוב. אבל 'מעשה התשובה' זה כי טוב לי אז מעתה.

[כּוֹתָר]

יש יהודים כשרים טובים שהגדירו וקבעו מה זה 'בסדר', במסגרות שניתן לעמוד בהן, לאנשים מסוימים, מסודרים ונמרצים במידה מספיקה.
ואז אנשים אלו מרוצים ומסופקים, שהם באופן כללי בסדר, וגם כשהוא נכשל פה ושם בכמה עבירות, מעת לעת הוא חוזר בתשובה על עבירותיו. ובכל מקרה אחרי הפיניש הסופי של ימי התשובה ויום הכיפורים שהוא מנקה את כל העבירות. הוא יותר רגוע. אם הוא גם יזכה להיפטר מהעולם מתוך וידוי ביישוב הדעת, הוא יהיה מוכן ומזומן לקבל את העולם הבא שלו, ושלום על נפשו.
איך יהודי זה מסביר לעצמו, אם הכל כל כך טוב ובסדר, מדוע המשיח לא בא, ואין עולם התיקון?
- זה בגלל האחרים שאינם מקיימים את התורה והמצוות כהלכתן, אבל אני שלום עלי נפשי.
אמנם מי שמחפש את האמת, יודע, שדרישות היהדות הן - אין סופיות.
אהבת ה' עד כלות, יראה ופחד, בושה וביטול, טהרת המדות והחומר - כמלאכים ולמעלה מהם. שמירת כל מצוות עשה ולא תעשה, כולל התלויות בלב, וכולל ועשית הישר והטוב, וכל דקדוקים דרבנן, ברעותא דלבא, ובנכונות תמידית למסירות נפש.
נוכח דרישות כאלה, מי יאמר זיכיתי?
וכי אפשר להיות שמחים עם דרישות כאלו?
הלשון בחז"ל 'נוח לו לאדם שלא נברא, משנברא'. - זה אפילו לא משל להרגשה של אדם שרואה בעין נכוחה, היכן עומדים דרישות התורה, והיכן הוא.

[כּוֹתָר]

נתאר לעצמנו, שיהודי עושה חשבון הנפש ביום הכיפורים – או בשעה שרואה שקרב קיצו והולך להיפטר מהעולם, והוא מלא מרירות, שמרגיש שלא עשה דבר בעל ערך בכל ימי חייו - היערב לו כל שמחה ?
עוד יש לדון מה השיעור שיש להיות בשמחה, ומה השיעור שיש להיות במרירות. ויש בזה כמה סתירות:
מצד אחד כתוב מה השיעור של 'אנחה' עד החומש, דהיינו שאנחה אמתית צריכה לחדור ולהגיע עד החומש. כמו שכתוב: ויכהו וגו' אל החומש (ש"ב ב,כג) "כמו דופן חמישית, מקום שמרה וכבד תלויין שם" (רש"י).
וכן משמע בספר תורת אבות שיש להיזהר מאנחה אשר שקר יסודה. כמעשה, באחד ששר בתנועה של מרירות, ואחרי כן כשהתחילו ניגון שמח שר בשמחה, ואמר עליו הצדיק, שזה סימן שהאנחה היתה רק חיצונית ולא באה מעומק הלב – כמי שהיה נדמה שמת, אך כשפתאום קם ונעמד, הבינו שזו היתה רק הצגה של תחיית המתים. משמע שהוא החשיב רק מי שנאנח אנחה אמיתית שבאה מפנימיות ומעומק הלב.
ומאידך בספר תורת אבות עצמו (שמחה והתחזקות נד) כתוב, שהמרירות צריכה להיות בבחינת סותר על מנת לבנות, ולא ח"ו על דרך יאוש ונפילה. משמע, שעם אנחה לא מתקנים ולא עושים כלום.
ממעלות התשובה היא ה'בושה'. כמו שנאמר: 'בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך'. במציאות החיים אנו רואים שהבושה היא הרגש הכי קשה, בן אדם בשביל לא להתבייש מוכן לעשות הכל. כמו שנאמר בסעיף הראשון בשו"ע: שכדי לזכות למידת, 'אל יבוש מפני המלעיגים' יש להתאזר במידת 'עז כנמר'. יש מכתב מהיסוד העבודה, שחזות כל המפריעים זה 'הגדלות' – מזה יש את כל המחסומים של בושה, ושכל הילוך מחשבתו היא לנשיאת חן בעיני הבריות.
כשמבינים את עוצמת הרגש של הבושה, מתחזקת הקושיא, איך ניתן ליישב בלב, מצד אחד רגש של בושה להרים פנים נוכח פני ה', ויחד עם זה לשמוח בעבודת ה'.
ויש ללמוד איך משלבים בין החיזוק למרירות.
השילוב ביניהם
נראה לומר, שהמרירות והשמחה הם שני כוחות שצריך להשתמש בשניהם, מזה ומזה על תנח ידך. המרירות שומרת על השמחה שלא תהפוך להוללות, והשמחה שומרת על המרירות שלא תהפוך לעצבות וייאוש. זה שני מידות שיש להחזיק בהם יחד.
כמבואר בספר תורת אבות, שמביא טעם לאמירת 'עלינו לשבח' בסוף התפילה, זמן שבדרך כלל אדם חש שהוא פספס ולא ניצל כראוי וכדת את ההזדמנות של התפילה. ועל כך נאמר שם, ש'לולא עלינו לשבח איך היינו מחזיקים מעמד מהמרירות' - וכי כך מתפללים לפני הקב"ה?! – מדבריו למדנו, שאם המרירות יכולה להביא לייאוש, מיד יש להתחזק בשמחה באמירת 'עלינו לשבח לאדון הכל'!
כעין זה יש הדרכה בספר יסוד העבודה, שדוד המלך אמר 'וחטאתי נגדי תמיד', ודוד אמר (תהלים קיט קט) נפשי בכפי תמיד, פירוש, שהיה מתמרמר בלבו. עד שראה כי הוא קרוב כענין ר' אלעזר בן דורדייא (עי' ע"ז יז.), ומיד היה מפסיק. וזהו 'נפשי בכפי תמיד' אבל 'תורתך' - דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם – 'לא שכחתי'.
עוד מצינו בדוד המלך, שחיבר את כל התהלים שכולו שבח והודיה, - הללוי' - הטיבו נגן בתרועה, בתוף ומחול, במינים ועוגב, שירו לו זמרו לו. תהלות דוד בן ישי נעים זמירות ישראל. ואיך זה הולך ביחד עם מה שדרשו עליו חז"ל על הפסוק 'הוקם על', שהקים עולה של תשובה.
אכן אנו עוסקים בדוד המלך, ומי יכול לעמוד במחיצות של צדיקים אלו, שליבם בידם להטותו מיד למדה הרצויה. אמנם כל זה נכתב בתורה כדי שנלמד את הנוגע לנו, ורואים כאן שיש דרך לשלב ביניהם, מזה ומזה אל תנח ידך. פעמים שיש להרבות במרירות, ובפעמים שיש להרבות בשמחה.
על הפסוק 'ויתאבלו' – 'יחר אפי בהם ואכלם', כתוב בעבודת ישראל (פרה), דהיינו חרון אפי שיש לי עליהם, יחר בהם בלבבם על עצמם ויתחרטו על שעבר. 'ואכלם', לשון תאוה, כמ"ש כלתה נפשי אל ה', דהיינו לאחר התמרמרות כזה ונקיון כפים מחטאים באמת, אחר זה בא התשוקה וכלות הנפש אל ה'.
ויש להתבונן איך מיישמים את הדרך הנכונה, הלכה למעשה, כיצד ליישם בפועל ממש את השמחה הנדרשת עם תביעת הנפש הנדרשת. איך ניתן לחיות בכפיפה אחת עם הסתירה הפנימית, של 'נח לו שלא נברא, ועכשיו שנברא' ורואה איזה פנים יש לו, רואה שפי כמה וכמה נח לו שלא נברא... ואף על פי כן - להיות שש ושמח בעבודתו ובחייו!
מה היא הדרך להגיע לשמחה, ומה מקומה של המרירות בעבודת ה', ומה מעלתם של יסורי המצפון. כיצד ידורו כל הערכים האלו בכפיפה אחת עם השמחה, הלכה למעשה.
הבאנו מאמרים רבים המלמדים עד כמה יש להשתדל להגיע לשמחה, המחוייבת והרצויה, שהיא מביאה לכל הקדושה והטוב. ומאידך, יש שמחה שלילית, שאינה רצויה, ומביאה להוללות ופריקת עול.
יש מאמר מרבי נח מלכוביטש: שהתכלית הרצויה - אותה חידד והדגיש הבעל שם טוב – היא, להיות בשפלות אמתית ושמחה אמתית. היפוכם של מדות אלו הם: מרה שחורה, עצבות, והוללות.
שמחה שאינה אמיתית, שמחה של הוללות, לא רק שאינה רצויה, אלא היא מסוכנת, היא מין בריחה של האדם מן העולם האמיתי, לעולם מדומה של תענוג ושמחה מדומים. ורואים ברמב"ם שהיא הקצה הבלתי רצוי של השמחה.
רבי נח מלכוביטש מחדש, שכך גם 'מרה שחורה ועצבות' עומדות בקצה הבלתי רצוי של ה'מרירות' והשפלות האמיתית.
מכלל המאמרים נראה, שהדרך הכללית היא להיות בשמחה, ולייחד זמנים מיוחדים עבור ה'מרירות' והתשובה. ניתן להמשיל את המרירות למלח, שהוא נותן טעם טוב לתבשיל של בשר, בתנאי ששמים קצת מלח. בסיר של בשר שמים כפית או שתיים, אבל מי שייקח סיר של מלח עם כפית אחת של בשר, אי אפשר לאכול את זה. המלח הוא טוב כששמים אותו במידה מועטת לתבל את הבשר. אבל יש לזכור שעיקר האוכל זה הבשר, האוכל זה לא המלח.
ראה הלשון בכתבי האר"י (תחילת שער הכוונות דרושי ברכת השחר): 'אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם יעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו'. שנתן קצבה למרירות, אך ורק בעת הוידוי.
וכן יש זמנים שאדם מרגיש בנפשו, שעליו להקדיש לתשובה ומרירות, זה יכול להיות חצי שעה. שקובע לעצמו זמן, לדוגמה, מהשעה שבע וחצי עד שמונה, יהיה מוקדש למרירות. כפי שכתב היסוד העבודה בהדרכה לתלמידו (מכתב קא): 'יהיה לו דבר זה ערך חצי שעה'. אבל 'ואחר כך מיד ישוב להתחדש ולעורר נחת ושמחה בליבו'.
המרירות החיובית שמוזכרת בספרים, זה מדובר זה לאנשים שיש להם שליטה על ליבם להביאו למרירות. אך מי שאין לו שליטה על ליבו, והוא נהיה מריר באופן טבעי, אם זה מגיע באופן ספונטני, מסתסבר שזה לא מרירות של עבודת ה', יש לבדוק אחריה היטב, שמא זו עצת היצר הרע לייאשו.
אצל צדיקים בדרגה גבוהה מאד האיברים שלהם וכל מידותיהם עושים את רצון ה', אז אם מתעוררת להם מרירות, מסתבר שזה בא מלמעלה, כי השורש שלהם הוא מלמעלה. אך אנשים שנטועים למטה וטבועים במידות רעות, בדרך כלל אם מתעורר להם מרירות לבד, זה בא מהטומאה ולא מהקדושה. קדושה לא באה בחינם, כל דבר קדוש צריך להתאמץ עליו. רק קוצים צומחים לבד.
יש בדיקה של שישים שניות, שאדם מתבונן על המרירות מהיכן היא באה ולאן היא מביאה אותי. האם המרירות באה מעצמה, או שאני עוררתי אותה. בדיקה נוספת מוזכרת במכתב שהבאנו (שיש שתי גירסאות מי כתב אותו), שיבדוק האם היא מייאשת אותך ומשכיבה אותך במיטה, או שהיא מעוררת אותך ומרימה אותך מהמיטה. אם הוא מצליח אחר כך מיד לשוב להתחדש ולעורר נחת ושמחה בלבו – זוהי מרירות אמיתית.
ממרירות אמיתית הוא צריך להגיע לשמחה ותענוג נפלא, מרירות אמיתית זה סוג של ניתוח, שאחרי זה נפתח לו הלב. ההיפך של זה כשזה מתוך יאוש.
יש הרבה אנשים שנקעה נפשם מהחיים הם מעדיפים למות. זה לא שברון לב, זה איזה שהוא יאוש, איזה שהוא שקיעה בדיכאון ובעצבות.
אך אם זה מרירות שמביאה אותו לחיזוק, שעל ידה הוא יהיה יותר טוב, זוהי מרירות רצויה.
השמחה היא הדרך הנכונה לתשובה
כאשר עוסקים בדרך של שמחה. שאלת השאלות שמציקה לכל אדם רציני, האם אין בדרך זו סכנה לאיבוד השאיפות. כי אם באמת כל מעשה קטן כל כך חשוב, והוא כל כך סיבה לשמוח. אם אמנם כדאי לחיות שמונים שנה בשביל פעם אחת להניח תפילין. אז אולי מספיק באמת פעם אחת להניח תפילין, וללכת לעשות כל מה שרוצים.
לכאורה נראה, כי מי שחי נכון, מבקש עבודת ה', ומבין נכון את תביעת הנפש ממנו לא יכול להיות שמח. ואם הוא כן שמח - הרי הוא מרמה את עצמו, כבת יענה הטומנת ראשה בחול למראה החיות הטורפות הרודפות אחריה, כאילו זה יועיל לה, הוא פשוט חי בגן עדן של שוטים. כמו הבדיחה על מי שנופל מבנין גבוה, ובקומה העשרים שואלים אותו מה קורה – ואומר: 'בינתיים הכל בסדר'...
איך יכולים לשכון בכפיפה אחת, שמחה בחלקו ברוחניות, יחד עם תביעת הנפש להתקדם ולהתעלות. הלא מי שמרוצה ממצבו ונוח לו בו, לא יתקדם ולא ימשיך. אם כן אין ברירה ומוכרחים להיות מרירים ובלתי מרוצים בעליל.

[כּוֹתָר]

השמחה היא אפשרית והיא המפתח לכל התקדמות
ראשית נערער את הקביעה שפריקת עול מביאה לשמחה, זה בודאי לא תלוי בזה, והראייה, שיש פורקי עול וגויים שהם עצובים.
אכן אנו מתמודדים עם שאלה חשבונית, איך יתכן שאדם ישמח בדבר קטן ועדיין ימשיך בשאיפות לגדולות, לכאורה החשבון לא מסתדר. לפני שניישב את החשבון נתחיל עם המציאות. המציאות היא, שהשמחה רק מחזקת את השאיפות ואת תביעת הנפש.
ניתן אולי לומר, שמי ששואל שאלות כאלו, כנראה לא ניסה אף פעם לשמוח במעשים הטובים שהוא עושה. כי מי שטעם פעם אחת את הטעם הזה, לשמוח בכל דבר קטן שהוא עושה – אין לו שאלות כאלה.
ואם החשבון לא מסתדר עם המציאות, זה אומר שיש שגיאה בחשבון, לא במציאות. במציאות כך זה עובד שמי ששמח עם כל דבר קטן שהוא עושה, הוא זה, שרוצה לעשות מה יותר.
עוד נדמה, שדרך השמחה, היא 'פיתרון' של אנשים שבאים להקל מעליהם את המעמסה של עול העבודה.
אך האמת היא, שמי שרק ניסה פעם לעבוד באמת על קורטוב של שמחה, וראה כמה זה קשה, לא יגיד שזה נסיון להתחמק מעבודת ה'. המציאות מוכיחה שדרך שהשמחה היא דרך קשה, לפעמים ההרגשה היא שכל העולם נעמד כנגד להפריעו, נראה שכל הסיטרא אחרא נעמדת כנגד השמחה. זה הרבה יותר קשה מאשר להיות מריר. אכן גם מרירות היא עבודה, אבל להיות שמח זה לא פחות קשה.
מספרים על תלמיד חכם, עובד השם, שהיה צנוע ואף אחד לא ידע על מעלותיו. לפרנסתו הוא היה אופה ומוכר לחמים בשוק, בכל יום היה לו מה לאכול לפי הכמות הלחמים שמכר. פעם גילו את חכמתו ושקידתו בתורה ומינו אותו להיות ראש ישיבה, נתנו לו משכורת קבועה והייתה לו פרנסה מסודרת, כך הוא יכל כל היום לעסוק בתורה. לכאורה זה היה הכי טוב עבורו, אך הוא קם ועזב את התפקיד.
לשאלת קרוביו איך הוא מאבד כזאת משרה טובה, הוא ביאר, שעתה חסר לו את התלות שהייתה לו בקב"ה בתור אופה, שכל יום הוא לא ידע אם יהיה לו מה לאכול או לא, כל יום הוא היה צריך לשאת עיניו למרום. וכאשר יש לו משכורת קבועה ומסודרת, המשכורת נותנת לו הרגשה של ביטחון, שהוא בוטח במעשי ידיו ולא בקב"ה, לכן הוא העדיף לחזור להיות אופה כבתחילה.
חריפי דעת אמרו, שבכדי להמציא סיפור כזה צריך להיות עם-הארץ שבע דורות. אחד שמעולם לא ניסה ללמוד או ללמד, לא הוא ולא אבותיו שבע דורות. כי מי שניסה פעם אחת להגיד שיעור, יודע איזה סייעתא דשמייא הוא צריך ועד כמה הוא תלוי בקב"ה בשביל להגיד שיעור. מי שניסה זאת יודע שזה הרבה יותר תלות, מאשר להצליח במכירת לחם.
כך מי שחושב ששמחה זה דבר קל, כי מדובר פשוט בהפסקת תביעת הנפש, פשוט לא ניסה זאת מעולם.
כמסופר על צדיק שנתן עצה לתלמידו איך להצליח בפרנסה, שיהא בשמחה. ניסה התלמיד לשמוח וראה שזה מאוד קשה. הוא בא לרבו והתאונן שזו דרך קשה. השיב לו רבו, לכך אכן התכוונתי שתתייגע על זה, ומה לא עושים בכדי להתפרנס.
כדי להבין איך זה עובד, ליישב זאת בחשבון השכלי. נעתיק את מה שכתב הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטעבסק זי"ע מובא בספר פרי הארץ במכתב כב: "כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה, אם מעט ואם הרבה, ויהנה ממנו".
מי כהפרי הארץ שהוא ספר מלא בתביעות נוראות, שלא שייכות לאנשים כערכנו כלל וכלל. צדיקים אמרו שאפילו אחרי שנהיה ארבעים שנה בגן עדן לא נוכל לעמוד בתביעות של הפרי הארץ.
ואותו 'פרי הארץ' הנורא והקדוש, הוא זה שאומר, שבן אדם צריך להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה, אם מעט ואם הרבה. עוד הוסיף 'ויהנה ממנו', עליו להנות מהמעט שהוא עשה. אם יש לו הרבה שיהנה מההרבה, ומי שמרגיש שיש לו מעט – שיהנה מהמעט.
ועל שאלתנו, מה עם השאיפות?
משיב הפרי הארץ: "ודאי מהראוי לומר מתי אגיע למעשה אבותי". יהודי צריך לא לוותר -עד מעשה אבותי – אברהם יצחק ויעקב. עד שהוא לא מגיע למעשי אבותי אסור לו שיהיה לו מנוחה.
אז איך אפשר לשמוח?
הוא ממשיך ומבאר: "ואף על פי כן יהיה שמח מאוד בעסק עבודתו של עכשיו". בוודאי עליו להגיד מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, ואף על פי כן יהיה שמח מאד בעסק העבודה כפי שהיא עכשיו, למרות שהיא מועטת.
אם הוא יהיה שמח, אז מה יהיה עם השאיפות?
משיב הפרי הארץ: "ובשמחה של מצוה זו יזכה לגדולה הימנה". אם הוא באמת שמח מאוד בעסק עבודתו של עכשיו, אז הוא יזכה לגדולה הימנה.
בדבריו הוא מיישב לנו גם את השאלה החשבונית, שאם הוא שמח בדבר מועט מדוע שהוא לא יסתפק בכך ודי. על כך הוא אומר כי 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים', כשיש לו מנה והוא שמח ושש עם זה, הטבע הוא שהוא רוצה להגדיל הנאתו, שמחתו, רווחיו ועסקיו.
יש עוד סיבה שהשמחה מביאה אותו למצוות ועבודות גדולות יותר. כיון שמי ששמח, הוא נעשה קל ללכת. כל מיני דברים שהיו נראים לו עד עתה ככבדים, הם נהפכים להיות קלים עבורו הוא מרומם, הוא מלא מחשבות קדושות, ושאיפות קדושות, זה מכניס אותו לשלטון הקדושה. והעסק מתחיל לנוע, הוא מקבל מנוע של קדושה.
בלי שמחה ורוממות, אין לו מנוע של קדושה, יש לו רק מעצורים. והוא מנסה להתאמץ לגרור את עצמו עם כל המעצורים, כי בדעתו הוא יודע שכך הוא צריך לעשות. אך כשהוא שמח במועט שעשה, כל מיני דברים שהיו נראים כבדים נהיו לו קלים.
מי שעובד באיתכפיא ובצער יתכן שהוא יקבל על כך שכר גדול. אך התורה מדריכה אותנו שהעבודה תהיה 'בשמחה ובטוב לבב מרב כל' – גם אם זה יותר קל! זה לא משנה אם זה יותר קל או לא, בכל אופן – זה מה שהקב"ה רוצה, שיהיה ליהודי טוב.