רציתי להיעזר ע"י משתמשי הפורום בבירור נידון הלכתי מענין שהתעוררה אצלי-
השו"ע כתב בהל' ביהכנ"ס (קנא' א') וְאִם צָרִיךְ לִכָּנֵס בָּהֶם לְצָרְכּוֹ, כְּגוֹן לִקְרֹא לְאָדָם, יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר דְּבַר (ד) שְׁמוּעָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָאֶנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ נִכְנָס לְצָרְכּוֹ; וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא לִקְרוֹת וְלֹא לִשְׁנוֹת, יֹאמַר לְאֶחָד מֵהַתִּינוֹקוֹת: קְרָא לִי פָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, שֶׁהַיְשִׁיבָה בָּהֶם מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עכ"ל.
והנה מה שכתב שקודם יקרא מעט ואח"כ יקרא לחבירו מקורו מהרמב"ם והטעם שלא יראה כטפל, וחשבתי לדייק שאמר זה רק אם משתמש בעצה שיקרא מעט אבל אם משתמש בעצה שלא ישהה מעט אינו צריך לשהות קודם שקורא לחבירו כיון ששהייה זו היא מצוה בדיני ביהכנ"ס א"כ נמצא שנכנס לצורכו ולצורך ביהכנ"ס ואינו צריך להקדים, משא"כ בקורא מעט שזו אינו מצוה בדיני ביהכנ"ס אלא שעי"ז אינו נראה כנכנס רק לצורכו צריך להקדים קריאת הפסוק או ההלכה לקריאת חבירו, וכך מדוייק בל' השו"ע שסיים או ישהה מעט ויצא ומשמע דאחר ששוהה מיד יוצא דהיינו שקודם כבר קרא לחבירו.
אומנם ראיתי במאירי על מגילה שלא חילק וכן בקיצוש"ע וכך ראיתי מביאים בשם המקו"ח, וצ"ע.
אם יש למאן דהו מקורות נוספים או הארות בענין זה אשמח לשמוע.