וכן מרחיב בענין זה בחוה"ל (שער הבטחון פ"ד ד"ה אבל פרוש החלק החמישי):
מדברים אלו יש ללמוד לכאו' הוראה ומחשבה מעשית ממעשים שבכל יום ויום, כשהאדם זוכה ועושה טובה לזולתו,ויזהר כפי יכלתו בכל זה להסתירו ממי שאין צריך לו להודיע, כי בהיותו נסתר, יהיה שכרו יותר גדול ממה שיהיה אם יהיה נודע. ומה שלא יוכל להסתירו, יזכר בו השורש אשר הקדמנו, כי התועלת והנזק לא יהיה מן הברואים, כי אם ברשות הבורא ית'. וכאשר יגלגל הבורא על ידו מצוה, יחשב בלבו, כי הוא טובה מאת הבורא יתעלה, שהטיב בה אליו, ואל ישמח בשבח אותו בני אדם עליה, ואל יחפץ בכבודם בעבורה, ויביאהו זה להתגאות במעשהו, ויפסיד לבו וכוונתו לאלקים ויפסיד מעשהו ויאבד שכרו.
הרי שמצד המיטיב היה יותר ראוי וכדאי שזולתו לא ישיב לו ב"ישר כח" או בכל מחווה אחר של הכרת הטוב,
משום שכל הודאה מעוררת בקרב המיטיב בחינה של גאוה או סיפוק מעשית החסד שעשה.
אלא שמאידך, ברור שמצדו של הזולת שקיבל את הטובה, רובצת חובה של "דרך ארץ" להכיר בטובתו של חבירו,
כי אחרת יפול לבאר שחת שלבסוף מגיע לידי כפירה בטובתו של בוראו כמבואר בחז"ל.
אך מצד זוית ראייתו של המיטיב, יותר היה כדאי שלא יקבל שום מחווה של טובה. כך לכאו' יוצא מפשטם של דברים.
אלא שאם זה נכון, צ"ע מדוע צריך להכיר את הטובה בפניו של המטיב,
שילך לביתו ויסגור את הדלת אחריו ושם יעורר את עצמו להתבונן ולהעריך את לבבו הטוב של אותו חבר שהטיב לו.