וכתב הרמב"ן וז"ל (ההדגשה שלי)
וטעם וידום אהרן - שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב יח).
בעניי לא הבינותי. הרי "ואל תדום בת עינך" זה בדיוק כפירושו הראשון של הרמב"ן, שבת עינו בתחילה בכתה ואז שתקה.
האם השינוי בפירוש השני הוא רק ב'בקול', שלפי הפירוש השני אין הכרח שבכה בקול אלא שעצם בכיו נדם?