סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

דברי הימים, משפחות חכמים וסופרים
שלח תגובה
הודעה
מחבר
כּוֹתָר
הודעות: 1258
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
יצירת קשר:

סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

#1 שליחה על ידי כּוֹתָר » ה' ינואר 18, 2024 9:48 am

בס"ד,
סיפורים שאספתי מאוצרותיהם של אחרים.
מתחרד שגילה את האור האמיתי
הייתי נער בן 14-15 למדתי בחורב ירושלים, אהבתי לאכול, ספורט ועוד דברים אסורים...
פעם אחת, מישהו הציע לעשות ביקור "מעניין" בישיבה חרדית לשבת אחת - נסעתי לקרית מלאכי למי שמכיר. לא יודע מה קרה לי שם אבל בשבת אחת נהפך לבי בקרבי, התרגשתי מאד, בכיתי ממה שראיתי, כזה פרומקייט ורצינות, ויכוחים סוערים בלימוד.
לא היה לי אף פעם איזשהו קשר רגשי למצוות. מאותו שבת חשקה נפשי מאד מאד מאד ללכת לישיבה לישב באוהלה של תורה. אל תחשבו שהיה לי לא טוב, הבית היה עמיד ב"ה, הורים חמים וטובים. הזנחתי את כל לימודי החול, ספורט, בני עקיבא ושאר מרעין בישין. למדתי ולמדתי אך עדיין הייתה חשקה נפשי מאד ללכת ללמוד יומם ולילה בישיבה בק"מ.
לא ברור איך קורה כזה דבר לנער ריק מתוכן שביום אחד בהיר הלב האבן נעשה חם ובוער לכל דבר שבקדושה. התפילות (שמ"ע) היו עורכות מעל חצי שעה, לא בנערווין ולחץ, רק בתשוקה לבורא עולם ושאזכה לקיים את האחת שאלתי והרצון לקרבת ה'באופן כללי.
אבל מה עושים עם ההורים שלא רצו לשמוע, הם דתיים, שומרי תו"מ ברמה שלהם, וודאי שלא הייתה להם התנגדות ללימוד תורה באופן כללי אך פרנסה מה תהיה עליה, בגרויות וכדו'. אבי שיחי' מהנדס בכיר ואמי מורה לאנגלית באוניברסיטאות. היה לי קשה שאני שורף את הזמן היקר כי ס"ס לא יכלתי לגמרי להשמט משיעורי החול על אף שעשיתי את זה הרבה מאד. גם לי הציעו ללכת לתיכון חזק יותר או ישי"ק "משלנו" ואף הלכתי לראות ולהתרשם אך זה לא מה שראיתי בישיבה בקרית מלאכי.
אבל אם ההורים לא מסכימים, בגיל כזה העסק די תקוע. ונזכרתי! הרי יש בורא עולם!

" 9 חודשי עיבור"
התחננתי בדמעות שליש כפשוטו ממש, הדמעות החמות היו נוטפות באומרי כי אבי ואמי עזבוני (רוחנית) וד' יאספני וכו' אחת שאלתי מאד ד' אותה אבקש וכו' שבתי בבית ד' וכו'.
קשה לתאר, נער בן 14.5 מבקש מעומקא דליבא שרק יזכה לשבת באוהלה של תורה. הייתי אומר לד' "אינני מבקש ממך לא כסף ולא זהב רק את הזכות לשבת ללמוד בישיבה יומם ולילה". אבי היה גבאי בביהכ"נ והמפתח היה זמין. הרבה פעמים בערך ב 12בלילה הייתי יוצא בשקט לבית כנסת לבקש ולהתחנן על נפשי בדמעות זורמות כפשוטו. וכשסיימתי את התהילים הייתי לי הרגשה עמוקה מאד, ד' איתי, הוא שמע טוב טוב.
החודשים עברו ועדיין לא נושעתי, ירדתי במשקל אולי 10 קילו מצער שלא מתמלאת תשוקתי, עד שלא הייתה ברירה, אמי פגשה את המנהל דאז והוא אמר לה הבן שלך רוצה ישיבה, הוא כנראה יהיה או בישיבה או בבית החולים, הוא בצער גדול.
זה עדיין לא עזר ולא הסכימו. הגיע אלול הייתי באיזה בית כנסת חרדי ברמות ביקשתי להגיד סליחות, נגשתי ליהודי אחד ושאלתי איפה יש פה סליחות. הוא הסתכל עלי ואמר לי אתה לומד בתלמוד תורה ? (השאלה נחתה לא יודע מאיפה. אבל לשאול כזו שאלה לנער בן 14 עם כיפה סרוגה ועם חולצה כפי שנוהגים ללבוש ונעלי ספורט הוא מוזר ביותר).
אמרתי לו אולי כבודו מתכון שאני רוצה ללמוד בכזה מקום, והוא השיב כן לזה הכונה. תבוא אלי לישיבה יש לי איתך דיבור, אני ראש ישיבה בקרבת מקום. אכן נגשתי למשרד והוא התחיל להגיד שהוא ראה בי משהו שקשור לת"ת.... לא יודע איך לקרוא לזה 20 שנה אחרי אבל זה "מופת".
אמרתי שאני רוצה ללכת לישיבה ולא הולך, הוא הציע את קרית מלאכי והשבתי לו "נו, לשם אני מנסה כבר 9 חודשים". מיד הגיב "פשוט תגיד להורים שהחלטתי ללכת לישיבה וזהו".
היה נשמע הזוי שכאילו זה יפתור את כל הבעיות עם ההורים, וכאילו שלא ראו את זה עלי חודשים ע"ג חודשים שאני בכיוון הזה בעקשנות. אבל הייתי תמים ואם ככה אומר רב אז ככה אעשה.
הגעתי הביתה ואמרתי שהחלטתי ללכת לישיבה ואבי עשה עם הראש תנועה של "לא" - 4 ימים אח"כ באופן פלאי הסכימו שאלך ללמוד שמה! אני קורה לזה 9 חודשי עיבור. בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו הבא להטהר מסייעין אותו ועי' שם מהרש"א.
קשה לתאר את ההרגשה שהיתה שעמדתי בפתח הישיבה אך הפעם לא כמבקר אלא תלמיד קבוע. הרגשתי כמו אסיר שיצא מבית האסורים אחרי 25 שנה שביציאה אומר בלב "הנה ברגעים אלו אני מתחיל לחיות חיים חדשים". אמרתי לעצמי אני חייב להגיד הלל (אך גם אז ידעתי שלא אומרים בלי שרב יורה שמותר לברך(.
זה לא נגמר ככה, כי מה שהיה איתי היה עם אחי בגיל 12, ואף הוא למד בחורב בבי"ס בקטמון כמדו', אך כיון שכבר היה מי שסלל כזה מסלול בבית, לקח לו רק 5 חודשים, ובגיל 13 עבר ליש"ק של הרב מנדלסון בגבעת שאול ומשם אחרי כמה שנים לארחות תורה.
אמנם צריכים לדעת שבגיל צעיר צריכים ליווי וייעוץ על כל צעד וצעד. אני ממליץ על הרב עמית, יש לו חכמה ונסיון בכל הקשור לנ"ל. אך בעיקר להתפלל לד' והישועה מובטחת.
עי' באגרות החזו"א ח"ג ס"ב "כמו בקנין הכסף והרכוש, אין ההשתדלות רק פרעון חוב, וחלילה לחשוב כחי ועוצם וגו', כן השתדלות הצלת נפש רק מצוה, אבל צריך לזכור שאין בכחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים שערי רחמים שמעשה ידינו יכוננו את המבוקש, ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה הוא פועל יותר מהמשתדל וכו'".

ופה אעצור לשעה חדא, ואודה לד' מאד על עוד פרט שהחזיקני בל אשבר ממסע קשה זה, והוא שהזמין לי ד' בהשגחה ברורה ללא ספק, שבהיותי בר מצוה הביאו לי למתנה ספר תהילים, ובסופו הודפס קונטרס של בעל השומר אמונים הנקרא מאמר השגחה פרטית. ואומר בשפה ברורה: שלולי קריאה בספר זה לא הייתי מגיע עד הלום, פשוט ללא ספק. הקונטרס מבאר את כל הענין של השגחה פרטית איך שהכל נעשה בתכנון מדויק מב"ד של מעלה, ואיך שכל פרט ופרט עד הפרטים הקטנים ביותר מושגחים, וכתב על לבנים שבבנין, שכל לבינה נקבע איזה מוץ יהיה בלבינה זו ואיזו בלבינה זו. והענין שכל צער ואי הצלחה של אדם מדוד ושקול מאיתו יתברך. ושאין בכח חבירו כלל וכלל להכאיב למנוע ממנו דבר טוב, וכולם אינם אלא ידה אריכתא של הרבש"ע. כל אויבי ישראל המציקים אינם אלא שלוחה דרחמנא. ואם כך נעשה לך אזי כך הוא הטוב אמיתי לך. ועוד ועוד בלשון פשוטה שגם אז בתור בחור ריק מלימוד יכל להבין.
וזה החזיקני שבעצם אין אדם בעולם שאני נחסם על ידו, אלא כך הוא רצון הבורא שלא אוכל עתה להיות בישיבה. וזכורני היטב משפט שאמר לו אחד הבחורים בישיבה הנ"ל, שבעצם יש זמן שמשמיא מעכבים אותך לבוא לישיבה ויבוא היום שינתקו ממך כל המעכבים לבוא. מילים אלו ועם אמונה החזקה שקבלתי מהספר הנ"ל חזקוני מעל הכל ועד שאכן ניתקו מעלי כל חבלי המעכבים.
---------
בקיצור נמרץ אכתוב ההרגשה שקוננה בי בהגיעי לשערי הישיבה. היה זה סוף לתשע חודשי חוסר אונים וציפיה ודכדוכה של נפש. תארו לעצמכם אדם שהיה בבית כלא כמה שנים טובות והתגעגע לאשתו ובניו, מהי הרגשתו ביום יציאתו לדרור, ובפרט אם לא היה יום ידוע שהיה אמור לצאת, אלא לפתע פתאום אמרו לו שלא ישאר כאן לכל החיים, כן היה הרגשתי אז. יצאתי מאפילה לאורה, הגעתי לארמון המלוכה, ליום זה צפיתי ליום זה קיויתי, פה אוכל לעשות שטייגען להתרומם להתעלות. הנני זוכר היטב המחשבה שעברה בראשי, "אם היה אפשר הייתי אומר עכשיו הלל הגדול". בתפילות של אותם זמנים לא הייתי מפסיק לשבח ולהודות לבוראי על הטובה העצומה הזו, שנתן לי ג"כ להיות מיושבי ביה"מ, שמח בשמחת התורה, פרוש מהבלי הזמן ומרוץ החיים.

הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל
בבני ברק נפטר הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל והוא בשנות השבעים לחייו
היה אברך בכולל חזון איש במשך עשרות שנים מנישואיו ועד פטירתו
לדברי מכריו היה אברך שיושב בכולל כל ימי חייו, ואין לו כלום בעולמו חוץ מהתורה
היה דבוק מאוד בגר"ש אויערבאך זצ"ל
בדידי הוה עובדא שעשיתי אסיפה לצורך מגבית מסויימת. והנואם המרכזי היה אדם מראשי מפלגה שר' יצחק התנגד אליה מאד, ועליו במיוחד היתה לו בקורת חריפה. וידעתי שמאד הכעסתיו בהבאת אותו אדם. מלבד שאר מעשים ודעות שלי שהיו לצנינים בעיניו.
וכל עניין המגבית היה לאנשים שאינם ממפלגתו.
ובאותה תקופה טרח ובא לביתי (המרוחק ממנו) כמעט מידי יום עם עוד סכום כסף, וס"ה הביא יותר מעשרת אלפים ש"ח!
ואצ"ל שלא אמר לי אפילו רמז של בקורת.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו, ואולי ירחיבו בכל שהוא את מוחם של צרי הדעת.

אוסיף כאן כמה מילים על האיש הנלבב הלזה.
מלבד תפילותיו המיוחדות, היתה לו אכפתיות מכל יהודי. זכורני לפני כעשרים שנה התפללתי מנחה בשטיבלאך בית הלל והיה שם חתן בשבע ברכות.
ור' יצחק אמר אחרי התפילה בערך בנוסח הזה (עם כל החיות שלו) שיש כאן חתן זה מדבק. כי הוא מביא איתו שמחה עצומה לכל מקום שהוא הולך.
אז אנחנו מרגישים צורך לרקוד, ואנחנו מבקשים שתצטרף אלינו, והדביק את כל המניין במצב רוח עליז ורקדו עם החתן שנהנה טובא מהיחס.
וכן ראיתי פעם באחד מבתי המדרשות אברך צעיר שנקלע לשם וקיבל גערה קולנית מגבאי קשה יום, ונפלו פניו.
ר' יצחק נכח שם באותה שעה, ומיד ניגש אל האברך הנפגע ולקחו הצידה וניחמו והרגיעו במשך דקות ארוכות שזו תופעה רגילה כאן, ולא עשית שום דבר רע.
ואף אחד גם לא חושב כך, כי רגילים מאד בגערותיו של הגבאי, ולא נגרע מאומה מכבודך אצל אף רואה וכו' וכו'.
בדידי הוה עובדה- שאני הקטן נולדתי 70 דקות אחרי שקיע"ח של ליל שבת (בחורף), ושאל אאמו"ר זצ"ל למורו ורבו מרן הג"ר קאטלר זצוק"ל מתי לעשות את הברית.
ובתחילה אמר הגרא"ק שהוא צריך ג' ימים כדי להתיישב בדבר, (ושמעתי אח"כ מהג"ר ליב רוטקין זצ"ל - שהיה מתלמידיו הותיקים של מרן הגרא"ק זצ"ל עוד מימי הישיבה בקלצק - ואח"כ גם בישיבת ליקווד בארה"ב שזאת היתה הפעם היחידה שהוא זוכר מכל ימיו אצל הגרא"ק שכשנשאל מרן הגרא"ק שאלה בהלכה שלא פסק את ההלכה מיד, אלא ביקש 3 ימים להתיישב בדבר) - ואחר 3 ימים אמר שיש לו תשובה, אבל לפני שהוא פוסק הוא רוצה לשמוע דעת התלמידי חכמים שבישיבתו מה יש להם לומר בענין.
סיפר אאמו"ר זצ"ל שא' מתלמידי הישיבה ניגש להגרא"ק זצ"ל ואמר לו שלכאורה מדברי המשנה ברורה מוכח שדעתו כשיטת רבנו תם.
השיב לו מרן הגרא"ק "אני לא מבין אותך - הרי אמרתי שאני צריך 3 ימים להתיישב בדבר, והרי מהו הדבר הראשון שאדם עושה כשיש לו שאלה בהלכה? - הוא פותח משנה ברורה לראות אם הוא אומר משהו על זה.
וא"כ ממ"נ - אם גם אני עשיתי כך, וראיתי את דברי המשנ"ב בענין - א"כ מה באת לחדש לי? ואם אתה חושב אולי לא הסתכלתי לראות את דברי המשנ"ב בזה א"כ אני סתם שוטה, ולמה באת לדבר אתי בלימוד בכלל?

כּוֹתָר
הודעות: 1258
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
יצירת קשר:

Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

#2 שליחה על ידי כּוֹתָר » ה' ינואר 18, 2024 9:49 am

כעס על חבוש פראק
בדידי הוה עובדה שבחול המועד שנה שעברה התפללתי ב9:30, וניגש לעמוד פראקר חשוב בעיני עצמו עם זקן ארוך, ותפילתו נמרחה ונמשכה זמן רב מאד, והרבה מאד מהקהל התחיל לקטר, מאחר שבשעה זו הציבור מעדיף תפילה יותר זריזה ולא לסיים כמעט ב12. אך מה לעשות וההוא יותר מידי 'חשוב' בשביל תפילה איטית.
ומיני אז הסקתי שצריך תקן פראק,
שכל הרוצה ללבוש פראק צריך
א. להתפלל לא יאוחר מ7:30
ב. לדעת מינימום של מסכתות בעיון ובקיאות בע"פ
ג. לדעת מינימום הלכות
ד. ללמוד לפחות 12 שעות ביום
ואז כבר לא יהיה ניתן לספק את הכבוד בפראק, והרוצה פראק [כבוד] יצטרך ללמוד קצת ולקום בזמן וכדו'.
ואמנם מוכרי הפראקים יפגעו מכירותם, אך נראה שתקנה כזו תועיל רבות.

כמעט מת, חזר הדופק בנס
בדידי הוה עובדא, שעברתי התקף לב, ונפלתי על פני, וכשבאו חברי הצלה מצאוני ללא דופק וללא נשימה, וניסו 3 פעמים להחזיר את הדופק במכות חשמל, ולא היה שום שינוי, וכמעט שהתייאשו, עד שאמר א' מהחברים "אני רוצה לנסות עוד פעם א'" (בניגוד ל"נוהל" הרגיל, שמפסיקים אחרי 3 נסיונות אם לא רואים שום התקדמות), ובמכה הרביעית חזרו הדופק והנשימה.
וכי זה נקרא שאשתי נהיית אלמנה ר"ל באותו זמן? ואם היה כהן נכנס לאוהל אתי באותו זמן היה עובר איסור??
על פי הלכה, רק מת ממש זה מיתה.
כבוד הזולת אצל הגאון הגרד"י מן זצ"ל
פעם ראש הישיבה ירד לאוצר בספרים והתכופף לארון להוציא איזה כרך מהארון, בגלל שהיה בלי כובע וחליפה אחד מהבחורים שראה אותו מאחור טעה לחשוב שהוא בחור, ונתן לו איזו טפיחה מאחור כדרכם של צעירים
רה"י שהבין מיד מה קרה, לא הסתובב ואמר לו: 'לא ראיתי אותך אתה עוד יכול לברוח לפני שאראה מי אתה'.
עבודה עם חילונים
אנקדוטה שאירעה עם אחותי שנוגעת לעניין.
היא ניסתה להתקבל לעבודה בחברה גדולה ורצינית, כאשר העבודה הינה במשרד ולא בבית.
בסוף הריאיון היא נשאלה - ע"י בוס שמודע להבדלים בין חרדים לחילונים, אך חילוני גמור - מהם הדרישות שלה בתור חרדית. היא ביקשה חדר סגור, שלא תצטרך לדבר עם גברים, וגם לא עם עובדות חילוניות נוספות. (זה מה ששמעתי ממנה, למיטב הבנתי לא מדובר על חדר סגור ממש, אלא על פינה צדדית מתוחמת בצורה רצינית.)
שאל הבוס: מה זאת אומרת, לא תרצי לאחר החתונה שאשאל אותך, איך עם בעלך, וכו' אמרה לו אחותי - ממש לא.
חזר ושאל הבוס, למה לא, איזה דבר רע יש בזה?
השיבה לו אחותי, הסברים אני יכולה לתת הרבה, וכנראה שלא תבין אפילו אחד מהם, אז אומר רק זאת: זה מה שהרבנים שלנו מורים לנו לבקש.
בו במקום הודיע לה הבוס - שהתרשם מאד מהתשובה הזאת - שהוא נענה לדרישה, והיא מתקבלת לעבודה!
מדוע הוא נגמל מעישון?
לפני יותר מעשור הכרתי בחור ישיבה, שהיה ידוע כאחד בטלן שמחסל קרוב לשתי חפיסות סיגריות ביום! (איך הוא מימן את זה? הוא עבד בסוף שבוע והסיגריות אז היו במחיר מוזל).
ולפתע ביום בהיר כלשון הקלישאה, הוא הפסיק לגמרי! בלי סדנאות, בלי ליטול תחליפי ניקוטין, פשוט הפסיק וזהו.
כל מי שהכיר את הבחור, פשוט נפעם מכח הרצון שלו.
לכולם הוא סיפר שהחליט להפסיק בגלל שזה הורס בשידוכים, ומחסל לו את הכסף וכל מיני תירוצים, שמשום מה אותי הם לא שכנעו, הרגשתי שיש כאן סיבה נוספת שהוא מכסה עליה.
עד לפני כמה שנים שפגשתי אותו, ושאלתי אותו 'אולי תגלה לי מה באמת עמד מאחורי הפסקת העישון? איך עשית את זה?! אני מכיר המון מעשנים, שניסו פעמים רבות, וחזרו לסורם, גם לאחר שישבו בסדנאות וכו', אז איך אתה הצלחת'?
והוא השיב לי תשובה מדהימה!
כעת אני יכול לגלות לך את האמת, שאין סיבה בעולם שבגללה הייתי מפסיק לעשן, אם לא שהגעתי למצב שעישנתי בשבת קודש בגלל שהייתי מכור כל כך, ובעבורי זה היה קו אדום שלא שייך להשלים איתו, ומאז גמלה בלבי ההחלטה (אני לא זוכר בדיוק כמה שבועות הוא עישן בשבת) להפסיק בבת אחת לעשן!
.
שמירת שבת קודש
מעשה שהיה לפני שנים רבות בישיבה חסידית חשובה
בחורים מצאו בארנק שנפל מכיסו של אחד הבחורים החשובים כרטיסים עם דברים נוראים ומחרידים
הבחורים הזדעזעו והביאו למשגיח (אחד מגדולי המבינים בחינוך בדורינו) שהזהיר אותם לבל יהינו לספר לאיש בעולם את מה שראו
והמשגיח למרבה הפלא לא עשה כלום, ולא דיבר עם הבחור מילה בנושא אפילו לא ברמז
ואחרי זה הוא הסביר שמאחר והיה מדובר בבחור מאוד חשוב שגם תמיד שמר מאוד על מכובדותו וחשיבותו בקיצור מהמעמד הגבוה
אם יודע לו שיודעים על הנפילה שהיתה לו הוא ישבר לגמרי ולא יוכל לחזור לעצמו ואכן הבחור עלה והתעלה וזכה להיות חתנו של אחד מגדולי הדור
היום הבחור הנ"ל ת"ח גדול ומרביץ תורה, וכבר מחתן ילדים...


ב
ואספר אגב אורחא מעשה נורא ששמעתי מכלי שני (כמדו'), מת"ח גדול אחד שליט"א ששמע מאדם שהיה משולח בארה"ב, ו'נתקע' באיזו עיירה נידחת ליום אחד, ומשום מה הגיע לשם עוד משולח מארה"ק, והיו בבית הכנסת דשם, יהודים אמריקאים מבוגרים וצעירים על כל המשתמע, וכיבדו את השני לשאת דברים, מכיון שראה את קהלו, שח להם מעשה ממרנא הס"ק מראדין זי"ע, וכך סיפר שהי' בחור בראדין שתפסוהו בחילול שב"ק שעישן סיגרי' רח"ל, ונרעשו ואצו להח"ח, , והח"ח היה בשנות שיבתו, אבל ביקש לקראו אליו, ודיבר עמו כרבע שעה, ובצאתו היה לאדם אחר...
שם לב מייודעינו ליהודי קשיש היושב בסוף ביהכנ"ס ובוכה בכי תמרורים, חשב לעצמו מה יכול לעשות שמו וזכרו של הס"ק ליהודי... אבל בצאת אותו משולח ניגש אליו אותו זקן, ואמר, אכן המעשה אמת אבל בשינוי מעט, אני הוא בעל המעשה, למדתי בראדין והייתי בחור טוב, אלא שיצר תאוות העישון בער בעצמותי ונפלתי ונתפסתי... באותם שנים הח"ח כבר היה בזקנותו המופלגת וכבר תקופה שהיה סגור בביתו ולא דיבר לציבור, (לאחר זמן שב והתחזק ויצא, ונשא דברים) אמרו לו כי יש להשליכני מן הישיבה, ביקש לקראני אליו, אחז את ידי בידו הקדושה, ואמר שלושה מילים -
- שאבע'ס - שאבע'ס - שאבע'ס - !!! -
ושתי דמעות רותחות נשרו מריסי עיניו הטהורות על כף ידי......
ואותם שתי דמעות עדיין צורבות בבשרי כמכוות אש עד היום......
מאותו היום, לא חשתי שום תאוה לעשן בשב"ק....
עברתי את המחנות, הייתי במלחמה, והדמעות צרובות בבשרי
כך נותרתי יהודי שותומ"צ עד הלום......
זה ה'מציאה בהיסח הדעת' של אותו משולח שהבין לפתע אמאי שלחתו ההשגחה עד למקום זנוח זה......


ממה נובע חילול השבת?
מכיר סיפור מכלי ראשון על בחור שהיה מעשן בשבת ובקשו מהגרח"פ לטפל בענין והוא ישב והתווכח אתו בעניני אמונה ופילוסופיה שעות רבות ואף שהיה מדובר בבחור ברמה מאוד נמוכה
והגרח"פ הסביר שהבחור רוצה צומי ואין לו באמת שאלות רק יחס טוב יפתור הבעיה
מאוד מהר הבחור הפסיק עם הכל וכיום הוא אברך כולל מן המנין.
מה חמור ממה
מעשה ששמעתי מת''ח צעיר, אוהב ישראל:
פעם אחת דפק הגבאי בבהכנ''ס היכן שעדיף ע''פ הלכה שלא לדפוק, (כמדומה להזכיר משיב הרוח), מיד אחר התפילה פנה אליו בקול גדול אחד מהמתפללים ושאל 'איך עוברים על משנ''ב בפרהסיה', ומיד פנה המתפלל לאותו ת''ח ושאלו על דבר המעשה אשר נעשה שלא כדת (בפני הגבאי הנכלם), אמר לו אותו ת''ח 'אתה צודק, מיתתו בסקילה... , אבל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעוה''ב'.

אוכל טרי על הגז יום יום
שמעתי סיפור מאברך חסידי אחד, איש חינוך, בן למשפחת שלוחים שממש כל בניהם "יצאו" חסידיים יר"ש למדנים, מי בשדה השליחות ומי בשדה החינוך - עוסקים בעבודת קודש.

חסיד התוועד פעם וסיפר לנו,
כי היתה משפחה מאנ"ש ששניים מבני' 'ירדו מהדרך' ואפילו לא הסכימו לבוא לביקורים בבית, כי אם לעתים רחוקות מאוד, וכמעט ניתקו קשר.
אם המשפחה השרוי' בצער,
באה אל אם משפחת השלוחים המפוארת (ש"יצאו להם" בנים "אחד אחד"). כדי לבקש את עצתה.
והיא אמנם חשבה לקבל עצה כמו "שתמיד יהי' לימוד תורה בבית. ניגונים חסידיים. התוועדויות חסידיות בבית" וכד'.
אבל אותה גברת ענתה לה -
"תקפידי שבכל יום ויום, יהי' אוכל טרי על הגז בבית!"

ושנים רבות אחרי אותו מקרה,
אותה אמא באה אל השליחה וסיפרה לה שבני' חזרו לדרך התורה, ושהיא אכן הקפידה מאז ועד היום להעמיד סיר טעים על הגז בכל יום ויום.

כּוֹתָר
הודעות: 1258
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
יצירת קשר:

Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

#3 שליחה על ידי כּוֹתָר » ה' ינואר 18, 2024 9:49 am

קטעים מהתפילה בעל פה
שיר של יום
בזמן מסויים בבחרותי בישיבה שמתי לב ביום רביעי בשבוע שאת כל מזמורי שיר של יום אני יודע בעל פה חוץ משל יום רביעי מזמור צד.
נכון שזה הכי ארוך מבין כל מזמורי שיר של יום, אבל זה כולו 26 פסוקים שאני אומר אותם כל שבוע מזה שנים. (והשנים האחרונים הם לכו נרננה... נקדמה פניו... כי קל... שאני מכיר אותם מקבלת שבת, הרי נשאר רק 23]
החלטתי שעד שבוע הבא ביום רביעי אני לומד את המזמור הזה בעל פה.
קודם כל הוצאתי תהלים עם מפרשים ולמדתי את הפרק הזה עם מפרשיו.
לאחר מכן הייתי כל יום חוזר כמה פעמים על המזמור הנ"ל. ומבקש מאחי בשבת לבחון אותי שוב ושוב על המזמור הזה.
כשהגיע יום רביעי הבא, סגרתי את הסידור לפני אמירת שיר של יום, ואמרתי את כל המזמור בעל פה.
למחרת ביום חמישי גם רציתי לומר את השיר של יום בעל פה, שהרי את של יום חמישי אני כבר מזמן יודע בעל פה, אמנם מהרגע שסגרתי את הסידור, פשוט נעלם מראשי, וכמה שניסיתי לא הצלחתי להיזכר איך מתחיל המזמור של יום חמישי.
פתחתי שוב את הסידור ואמרתי את שיר של יום מתוך הסידור.
למחרת ביום ששי התחלתי מיד את המזמור ה' מלך גאות לבש... זה הרי הכי קל והכי קצר... אבל כשהגעתי ל"נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים", מצאתי את עצמי מתבלבל מה קודם מה אחרי מה נשאו מה ישאו וכו', עד ששוב הייתי צריך להסתכל בסידור.
ביום שבת קודש שאין מה להסתפק שהרי המזמור מתחיל מזמור שיר ליום השבת, פתאום אני מוצא את עצמי באמצע למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד קל.
שוב ביום ראשון... שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, ושאו פתחי עולם, מי הוא זה מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד,... מה קרה לי? הרי את זה אני יכול להגיד מתוך שינה.
למחרת ביום שני כבר הסתכלתי בסידור מההתחלה רק להציץ שאני מתחיל את המזמור הנכון, ואני מתחיל שיר מזמור לבני קורח. גדול ה' ומהולל וכו' יפה נוף משוש כל הארץ... וסוף סוף הכל הולך חלק, פסוק אחרי פסוק בלי טעויות בלי בלבולים, ואז אני מתחיל לפזם לעצמי "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה': כי אתה ה' עליון מאוד נעלת על כל אלקים. אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו: ובחיוך לעצמי אני מחמיא לעצמי על זה שסוף סוף אמרתי הכל יפה בעל פה! עד שרגע אחרי זה אני שומע את הש"ץ מסיים משום מה הוא ינהגנו על מות, במקום והודו לזכר קדשו!!
ולא נגמר הסיפור....
למחרת כשמגיעים לשיר של יום אני יודע שלפחות היום אין לי מה לפחד כי את המזמור של יום רביעי הרי חזרתי אותו ושיננתי אותו טוב טוב בעל פה, ובקול גדול אני מתחיל להכריז 'היום יום רביעי בשבת... וממשיך קל נקמות... הנשא... עד מתי... ידברו יביעו עתק... עד הסוף הגדול - ומלך גדול על כל אלקים!!
ורק אז שמתי לב שהבחור שעמד לידי מנסה לסמן לי עם 3 אצבעות שהיום יום שלישי ולא יום רביעי.

רבותי - מאז הסיפור הזה אני אומר כל יום את השיר של יום מתוך הסידור!
בריך שמיה, ומה עוד?
ועוד סיפור נחמד מענין לענין באותו ענין:
בהיותי בחידר בכיתה ח' היה המנהל עומד בבוקר ליד שער הכניסה, וכל ילד שהיה מאחר היה רושם את שמו, ועד סוף השבוע היה צריך ללמוד את 'בריך שמיה' בעל-פה.
יום אחד אני ועוד שני ילדים חשבנו על רעיון, שבעיננו זה היה רעיון מבריק.
ישבנו כמה ימים בהפסקה ושינינו ביחד את בריך-שמיה עד שידענו אותו בעל פה, וכך חשבנו שנוכל לאחר לכיתה "בחינם" שהרי אנו כבר יודעים את בריך שמיה בעל פה.
כמה ימים אחרי זה איחרתי לבא לחיידר, ושמחתי כשראיתי מרחוק את המנהל עומד על משמרתו, וידעתי שהנה הגיע זמני לקצור את פירות התוכנית שתכננתי עם חברי.
אני נכנס לשער בראש מורם, והמנהל עוצר אותי, ושואל אותי "למה איחרת?" ואני לא מנסה לתת תירוצים וכו' אלא אני אומר לו "אין לי תירוץ", והוא כדרכו בקודש אומר לי "עד סוף השבוע אתה לומד בריך-שמיה בעל פה.
ובעניים מבריקות וחיוך גדול על פני אני אומר לו ברגש של ניצחון ענק כמובן, "אני כבר יודע את בריך שמיה בעל פה!!"
המנהל אפילו לא התפלא על הדבר, וכ"ש שלא החמיא לי על זה, אלא אמר לי "אז שיהיה כגוונא"!!! (הוא היה חסיד).
ומוסיף לי כהוספה "בפעם הבא זה יהיה "פתח אליהו".
סיכום: את "בריך שמיה ששיננתי מתוך רצון וחשק אני יודע בעל פה מאז ועד היום הזה, את 'כגוונא' אני לא צריך לדעת כי אני מתפלל בבית כנסת נוסח אשכנז, (למרות שמנהג אאמו"ר זצ"ל היה נוסח ספרד), ואת 'פתח אליהו' לצערי לא זכיתי אף ללמוד בפנים.

הג"ר יצחק קוליץ זצ"ל
בחסד השי"ת
מוצש"ק פנחס פ"א י"ח שנים לפטירת הג"ר יצחק קוליץ זצ"ל רבה של ירושלים

אכתוב כאן מה שבדידי הוה עובדא לעילוי נשמתו.

בזמן לימודי בישיבה היינו הולכים [קבוצה של בחורים] מידי שבת לומר לו גוט שאבעס, והוא היה משיב לנו במאור פנים, אף שהיה זקן חולה וחלש מאוד, ולפעמים לא היה לו כח אף לומר 'גוט שאבעס' רק היה מאיר פניו וכד'.

פעם אחת, לאחר שכבר חזרנו לכיוון הישיבה, יבלחט"א בנו רץ אחרינו, וכשהגיע אלינו אמר שאביו שלחו לבקש מאיתנו סליחה על כך שלא האיר לנו פנים כראוי.
בינה זאת!
לא פשוט לחתום ערבות
בדידי הוה עובדא עם אברך חסיד סלונים מהקריה החרדית בית שמש,
שביקשתי ממנו ערבות, ואמר: המתן לי עד שאבדוק אם יש לי לשים בצד הסכום הזה !
ובדק, ומצא שיש לו, וחתם ערבות, ואמר לי: בבקשה ממך, כשאתה פורע את ההלוואה, תודיע לי, שאדע שאפשר להוציא הכסף מהגומייה השמורה בצד, ולהחזירה לשוטף.
[אגב כמדומה שהוא תלמיד לבית בריסק]
מי כעמך ישראל !

קדוש ישראל
הודעות: 25
הצטרף: א' ינואר 07, 2024 1:09 am

Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

#4 שליחה על ידי קדוש ישראל » ה' ינואר 18, 2024 1:35 pm

כּוֹתָר כתב: בס"ד,
סיפורים שאספתי מאוצרותיהם של אחרים.
מתחרד שגילה את האור האמיתי
הייתי נער בן 14-15 למדתי בחורב ירושלים, אהבתי לאכול, ספורט ועוד דברים אסורים...
פעם אחת, מישהו הציע לעשות ביקור "מעניין" בישיבה חרדית לשבת אחת - נסעתי לקרית מלאכי למי שמכיר. לא יודע מה קרה לי שם אבל בשבת אחת נהפך לבי בקרבי, התרגשתי מאד, בכיתי ממה שראיתי, כזה פרומקייט ורצינות, ויכוחים סוערים בלימוד.
לא היה לי אף פעם איזשהו קשר רגשי למצוות. מאותו שבת חשקה נפשי מאד מאד מאד ללכת לישיבה לישב באוהלה של תורה. אל תחשבו שהיה לי לא טוב, הבית היה עמיד ב"ה, הורים חמים וטובים. הזנחתי את כל לימודי החול, ספורט, בני עקיבא ושאר מרעין בישין. למדתי ולמדתי אך עדיין הייתה חשקה נפשי מאד ללכת ללמוד יומם ולילה בישיבה בק"מ.
לא ברור איך קורה כזה דבר לנער ריק מתוכן שביום אחד בהיר הלב האבן נעשה חם ובוער לכל דבר שבקדושה. התפילות (שמ"ע) היו עורכות מעל חצי שעה, לא בנערווין ולחץ, רק בתשוקה לבורא עולם ושאזכה לקיים את האחת שאלתי והרצון לקרבת ה'באופן כללי.
אבל מה עושים עם ההורים שלא רצו לשמוע, הם דתיים, שומרי תו"מ ברמה שלהם, וודאי שלא הייתה להם התנגדות ללימוד תורה באופן כללי אך פרנסה מה תהיה עליה, בגרויות וכדו'. אבי שיחי' מהנדס בכיר ואמי מורה לאנגלית באוניברסיטאות. היה לי קשה שאני שורף את הזמן היקר כי ס"ס לא יכלתי לגמרי להשמט משיעורי החול על אף שעשיתי את זה הרבה מאד. גם לי הציעו ללכת לתיכון חזק יותר או ישי"ק "משלנו" ואף הלכתי לראות ולהתרשם אך זה לא מה שראיתי בישיבה בקרית מלאכי.
אבל אם ההורים לא מסכימים, בגיל כזה העסק די תקוע. ונזכרתי! הרי יש בורא עולם!

" 9 חודשי עיבור"
התחננתי בדמעות שליש כפשוטו ממש, הדמעות החמות היו נוטפות באומרי כי אבי ואמי עזבוני (רוחנית) וד' יאספני וכו' אחת שאלתי מאד ד' אותה אבקש וכו' שבתי בבית ד' וכו'.
קשה לתאר, נער בן 14.5 מבקש מעומקא דליבא שרק יזכה לשבת באוהלה של תורה. הייתי אומר לד' "אינני מבקש ממך לא כסף ולא זהב רק את הזכות לשבת ללמוד בישיבה יומם ולילה". אבי היה גבאי בביהכ"נ והמפתח היה זמין. הרבה פעמים בערך ב 12בלילה הייתי יוצא בשקט לבית כנסת לבקש ולהתחנן על נפשי בדמעות זורמות כפשוטו. וכשסיימתי את התהילים הייתי לי הרגשה עמוקה מאד, ד' איתי, הוא שמע טוב טוב.
החודשים עברו ועדיין לא נושעתי, ירדתי במשקל אולי 10 קילו מצער שלא מתמלאת תשוקתי, עד שלא הייתה ברירה, אמי פגשה את המנהל דאז והוא אמר לה הבן שלך רוצה ישיבה, הוא כנראה יהיה או בישיבה או בבית החולים, הוא בצער גדול.
זה עדיין לא עזר ולא הסכימו. הגיע אלול הייתי באיזה בית כנסת חרדי ברמות ביקשתי להגיד סליחות, נגשתי ליהודי אחד ושאלתי איפה יש פה סליחות. הוא הסתכל עלי ואמר לי אתה לומד בתלמוד תורה ? (השאלה נחתה לא יודע מאיפה. אבל לשאול כזו שאלה לנער בן 14 עם כיפה סרוגה ועם חולצה כפי שנוהגים ללבוש ונעלי ספורט הוא מוזר ביותר).
אמרתי לו אולי כבודו מתכון שאני רוצה ללמוד בכזה מקום, והוא השיב כן לזה הכונה. תבוא אלי לישיבה יש לי איתך דיבור, אני ראש ישיבה בקרבת מקום. אכן נגשתי למשרד והוא התחיל להגיד שהוא ראה בי משהו שקשור לת"ת.... לא יודע איך לקרוא לזה 20 שנה אחרי אבל זה "מופת".
אמרתי שאני רוצה ללכת לישיבה ולא הולך, הוא הציע את קרית מלאכי והשבתי לו "נו, לשם אני מנסה כבר 9 חודשים". מיד הגיב "פשוט תגיד להורים שהחלטתי ללכת לישיבה וזהו".
היה נשמע הזוי שכאילו זה יפתור את כל הבעיות עם ההורים, וכאילו שלא ראו את זה עלי חודשים ע"ג חודשים שאני בכיוון הזה בעקשנות. אבל הייתי תמים ואם ככה אומר רב אז ככה אעשה.
הגעתי הביתה ואמרתי שהחלטתי ללכת לישיבה ואבי עשה עם הראש תנועה של "לא" - 4 ימים אח"כ באופן פלאי הסכימו שאלך ללמוד שמה! אני קורה לזה 9 חודשי עיבור. בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו הבא להטהר מסייעין אותו ועי' שם מהרש"א.
קשה לתאר את ההרגשה שהיתה שעמדתי בפתח הישיבה אך הפעם לא כמבקר אלא תלמיד קבוע. הרגשתי כמו אסיר שיצא מבית האסורים אחרי 25 שנה שביציאה אומר בלב "הנה ברגעים אלו אני מתחיל לחיות חיים חדשים". אמרתי לעצמי אני חייב להגיד הלל (אך גם אז ידעתי שלא אומרים בלי שרב יורה שמותר לברך(.
זה לא נגמר ככה, כי מה שהיה איתי היה עם אחי בגיל 12, ואף הוא למד בחורב בבי"ס בקטמון כמדו', אך כיון שכבר היה מי שסלל כזה מסלול בבית, לקח לו רק 5 חודשים, ובגיל 13 עבר ליש"ק של הרב מנדלסון בגבעת שאול ומשם אחרי כמה שנים לארחות תורה.
אמנם צריכים לדעת שבגיל צעיר צריכים ליווי וייעוץ על כל צעד וצעד. אני ממליץ על הרב עמית, יש לו חכמה ונסיון בכל הקשור לנ"ל. אך בעיקר להתפלל לד' והישועה מובטחת.
עי' באגרות החזו"א ח"ג ס"ב "כמו בקנין הכסף והרכוש, אין ההשתדלות רק פרעון חוב, וחלילה לחשוב כחי ועוצם וגו', כן השתדלות הצלת נפש רק מצוה, אבל צריך לזכור שאין בכחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים שערי רחמים שמעשה ידינו יכוננו את המבוקש, ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה הוא פועל יותר מהמשתדל וכו'".

ופה אעצור לשעה חדא, ואודה לד' מאד על עוד פרט שהחזיקני בל אשבר ממסע קשה זה, והוא שהזמין לי ד' בהשגחה ברורה ללא ספק, שבהיותי בר מצוה הביאו לי למתנה ספר תהילים, ובסופו הודפס קונטרס של בעל השומר אמונים הנקרא מאמר השגחה פרטית. ואומר בשפה ברורה: שלולי קריאה בספר זה לא הייתי מגיע עד הלום, פשוט ללא ספק. הקונטרס מבאר את כל הענין של השגחה פרטית איך שהכל נעשה בתכנון מדויק מב"ד של מעלה, ואיך שכל פרט ופרט עד הפרטים הקטנים ביותר מושגחים, וכתב על לבנים שבבנין, שכל לבינה נקבע איזה מוץ יהיה בלבינה זו ואיזו בלבינה זו. והענין שכל צער ואי הצלחה של אדם מדוד ושקול מאיתו יתברך. ושאין בכח חבירו כלל וכלל להכאיב למנוע ממנו דבר טוב, וכולם אינם אלא ידה אריכתא של הרבש"ע. כל אויבי ישראל המציקים אינם אלא שלוחה דרחמנא. ואם כך נעשה לך אזי כך הוא הטוב אמיתי לך. ועוד ועוד בלשון פשוטה שגם אז בתור בחור ריק מלימוד יכל להבין.
וזה החזיקני שבעצם אין אדם בעולם שאני נחסם על ידו, אלא כך הוא רצון הבורא שלא אוכל עתה להיות בישיבה. וזכורני היטב משפט שאמר לו אחד הבחורים בישיבה הנ"ל, שבעצם יש זמן שמשמיא מעכבים אותך לבוא לישיבה ויבוא היום שינתקו ממך כל המעכבים לבוא. מילים אלו ועם אמונה החזקה שקבלתי מהספר הנ"ל חזקוני מעל הכל ועד שאכן ניתקו מעלי כל חבלי המעכבים.
---------
בקיצור נמרץ אכתוב ההרגשה שקוננה בי בהגיעי לשערי הישיבה. היה זה סוף לתשע חודשי חוסר אונים וציפיה ודכדוכה של נפש. תארו לעצמכם אדם שהיה בבית כלא כמה שנים טובות והתגעגע לאשתו ובניו, מהי הרגשתו ביום יציאתו לדרור, ובפרט אם לא היה יום ידוע שהיה אמור לצאת, אלא לפתע פתאום אמרו לו שלא ישאר כאן לכל החיים, כן היה הרגשתי אז. יצאתי מאפילה לאורה, הגעתי לארמון המלוכה, ליום זה צפיתי ליום זה קיויתי, פה אוכל לעשות שטייגען להתרומם להתעלות. הנני זוכר היטב המחשבה שעברה בראשי, "אם היה אפשר הייתי אומר עכשיו הלל הגדול". בתפילות של אותם זמנים לא הייתי מפסיק לשבח ולהודות לבוראי על הטובה העצומה הזו, שנתן לי ג"כ להיות מיושבי ביה"מ, שמח בשמחת התורה, פרוש מהבלי הזמן ומרוץ החיים.

הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל
בבני ברק נפטר הרה"ג ר' יצחק שרפהרץ זצ"ל והוא בשנות השבעים לחייו
היה אברך בכולל חזון איש במשך עשרות שנים מנישואיו ועד פטירתו
לדברי מכריו היה אברך שיושב בכולל כל ימי חייו, ואין לו כלום בעולמו חוץ מהתורה
היה דבוק מאוד בגר"ש אויערבאך זצ"ל
בדידי הוה עובדא שעשיתי אסיפה לצורך מגבית מסויימת. והנואם המרכזי היה אדם מראשי מפלגה שר' יצחק התנגד אליה מאד, ועליו במיוחד היתה לו בקורת חריפה. וידעתי שמאד הכעסתיו בהבאת אותו אדם. מלבד שאר מעשים ודעות שלי שהיו לצנינים בעיניו.
וכל עניין המגבית היה לאנשים שאינם ממפלגתו.
ובאותה תקופה טרח ובא לביתי (המרוחק ממנו) כמעט מידי יום עם עוד סכום כסף, וס"ה הביא יותר מעשרת אלפים ש"ח!
ואצ"ל שלא אמר לי אפילו רמז של בקורת.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו, ואולי ירחיבו בכל שהוא את מוחם של צרי הדעת.

אוסיף כאן כמה מילים על האיש הנלבב הלזה.
מלבד תפילותיו המיוחדות, היתה לו אכפתיות מכל יהודי. זכורני לפני כעשרים שנה התפללתי מנחה בשטיבלאך בית הלל והיה שם חתן בשבע ברכות.
ור' יצחק אמר אחרי התפילה בערך בנוסח הזה (עם כל החיות שלו) שיש כאן חתן זה מדבק. כי הוא מביא איתו שמחה עצומה לכל מקום שהוא הולך.
אז אנחנו מרגישים צורך לרקוד, ואנחנו מבקשים שתצטרף אלינו, והדביק את כל המניין במצב רוח עליז ורקדו עם החתן שנהנה טובא מהיחס.
וכן ראיתי פעם באחד מבתי המדרשות אברך צעיר שנקלע לשם וקיבל גערה קולנית מגבאי קשה יום, ונפלו פניו.
ר' יצחק נכח שם באותה שעה, ומיד ניגש אל האברך הנפגע ולקחו הצידה וניחמו והרגיעו במשך דקות ארוכות שזו תופעה רגילה כאן, ולא עשית שום דבר רע.
ואף אחד גם לא חושב כך, כי רגילים מאד בגערותיו של הגבאי, ולא נגרע מאומה מכבודך אצל אף רואה וכו' וכו'.
בדידי הוה עובדה- שאני הקטן נולדתי 70 דקות אחרי שקיע"ח של ליל שבת (בחורף), ושאל אאמו"ר זצ"ל למורו ורבו מרן הג"ר קאטלר זצוק"ל מתי לעשות את הברית.
ובתחילה אמר הגרא"ק שהוא צריך ג' ימים כדי להתיישב בדבר, (ושמעתי אח"כ מהג"ר ליב רוטקין זצ"ל - שהיה מתלמידיו הותיקים של מרן הגרא"ק זצ"ל עוד מימי הישיבה בקלצק - ואח"כ גם בישיבת ליקווד בארה"ב שזאת היתה הפעם היחידה שהוא זוכר מכל ימיו אצל הגרא"ק שכשנשאל מרן הגרא"ק שאלה בהלכה שלא פסק את ההלכה מיד, אלא ביקש 3 ימים להתיישב בדבר) - ואחר 3 ימים אמר שיש לו תשובה, אבל לפני שהוא פוסק הוא רוצה לשמוע דעת התלמידי חכמים שבישיבתו מה יש להם לומר בענין.
סיפר אאמו"ר זצ"ל שא' מתלמידי הישיבה ניגש להגרא"ק זצ"ל ואמר לו שלכאורה מדברי המשנה ברורה מוכח שדעתו כשיטת רבנו תם.
השיב לו מרן הגרא"ק "אני לא מבין אותך - הרי אמרתי שאני צריך 3 ימים להתיישב בדבר, והרי מהו הדבר הראשון שאדם עושה כשיש לו שאלה בהלכה? - הוא פותח משנה ברורה לראות אם הוא אומר משהו על זה.
וא"כ ממ"נ - אם גם אני עשיתי כך, וראיתי את דברי המשנ"ב בענין - א"כ מה באת לחדש לי? ואם אתה חושב אולי לא הסתכלתי לראות את דברי המשנ"ב בזה א"כ אני סתם שוטה, ולמה באת לדבר אתי בלימוד בכלל?
ניתן להיות דתי לאומי ללא אותם דברים אסורים. דתיים לאומיים תורניים בדרכם של רבנים כמו הרב אבינר, הרבנים אריאל, הרב יעקב שפירא, הרב בלייכר, ועוד, לא עושים דברים אסורים (אלא לכל יותר בטעות) כי לא מזלזלים בכל הלכה שהיא.

כּוֹתָר
הודעות: 1258
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
יצירת קשר:

Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

#5 שליחה על ידי כּוֹתָר » ו' ינואר 26, 2024 12:36 pm

בחור שהשתחרר מהשבי, כנראה לא היה שומר תורה ומצוות. בשבי בעזה, הוא שוחח עם חברו (שעדיין בשבי, יה"ר שישתחרר במהרה) על קידוש ויין. השומר החמאסניק שמע על מה הם מדברים, והביא להם בקבוק קטן של מיץ ענבים. מאז בכל שבת הם עשו קידוש שתו טיפת יין והחזירו לבקבוק לשבת הבאה. לסעודת שבת היתה להם פרוסת לחם, הם חשבו איך לטבול את הפרוסה במלח, היה להם שקית שהיו בה בייגלאך, ונשאר קצת מלח בתחתית השקית. אותה הם שמרו לטבילת הפת במלח בסעודה.

כּוֹתָר
הודעות: 1258
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
יצירת קשר:

Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

#6 שליחה על ידי כּוֹתָר » ב' ינואר 29, 2024 11:28 pm

כּוֹתָר כתב: בחור שהשתחרר מהשבי, כנראה לא היה שומר תורה ומצוות. בשבי בעזה, הוא שוחח עם חברו (שעדיין בשבי, יה"ר שישתחרר במהרה) על קידוש ויין. השומר החמאסניק שמע על מה הם מדברים, והביא להם בקבוק קטן של מיץ ענבים. מאז בכל שבת הם עשו קידוש שתו טיפת יין והחזירו לבקבוק לשבת הבאה. לסעודת שבת היתה להם פרוסת לחם, הם חשבו איך לטבול את הפרוסה במלח, היה להם שקית שהיו בה בייגלאך, ונשאר קצת מלח בתחתית השקית. אותה הם שמרו לטבילת הפת במלח בסעודה.
תיעוד של השבוי עצמוhttps://www.prog.co.il/threads/%D7%AA%D ... t-13101547

כּוֹתָר
הודעות: 1258
הצטרף: ה' ינואר 24, 2019 5:18 pm
עיסוק תורני: צמא לדבר ה'
יצירת קשר:

Re: סיפורים יהודיים מלאי חן - מדור זה, מדור קודם

#7 שליחה על ידי כּוֹתָר » ש' מרץ 09, 2024 11:05 pm

להלן סיפור ששמעתי באוזני ממי שנוכח בשעת מעשה , איש עסקים ליטאי המדייק במילותיו.


אני עובד במשרד לשיווק נדל"ן, והשבוע הייתי עד שמיעה מכלי ראשון לסיפור שלא ניתן להישאר אדישים מולו...



למשרדנו הגיע יהודי אמיד מתושבי אנטוורפן לרכוש דירה בפרוייקט חדש בבני ברק.



אני נבחרתי לשבת מולו ולדון עמו בפרטי העיסקה המתוכננת.



תוך כדי משא ומתן נודע לי שמו של הלקוח, ר' ניסים ק.



השם הזה צלצל לי מוכר.



לאחרונה שמעתי בשטיבל שלנו שהיה קשר מסויים בין ר' ניסים ובין האדמו"ר שליט"א, מה שעורר אצלי תהייה בראותי את מראהו.

חרף היותו איש עסקים, מראהו הוא של בן תורה ליטאי מובהק עם כל הסממנים האופייניים.

"לחפור" בפרטיו האישיים של לקוח תוך כדי עיסקה – זהו מעשה שלא ייעשה בעולם העסקים, אבל חסיד שנתקל במעשה מקורי ואמין הקשור לרבו הנערץ, זה בבחינת "אם יתן את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו'' ... בחוסר טאקט מופלג חרגתי מהכללים במשרד, ושאלתי אותו על הקשר בינו ובין הרבי שלי שיחי' לאוי"ט.

ר' ניסים חייך כמתחמק, אבל משראה את הנחישות שלי פתח את פיו וסיפר:



אני מתגורר באנטוורפן שבבלגיה שנים רבות.



שנים מילדי הנשואים מתגוררים בשווייץ. מפעם לפעם אנחנו נוסעים לבקר אצלם, ואנו שוהים תקופות לא קצרות. בכל הזמן הזה אנו חשים שלא בנוח ליפול למעמסה על צאצאינו שברוך ד' מטופלים בילדים רכים.

אנו הורגלנו להיות "נותנים" וקשה לנו מאד להיות "מקבלים".



היות וכך גמלה ההחלטה בלבנו לרכוש לעצמנו דירה נאה בשווייץ, אשר תשמש אותנו, כך שנוכל להיות המארחים ולא האורחים.



ממחשבה למעשה, התחלנו להתעניין בדירה מתאימה.



אחרי תקופה של חיפושים הגיעה הצעה של דירה למכירה בשווייץ שנראית לנו עונה על דרישותנו.



פינינו מזמננו ונסענו לשווייץ, פנינו ישירות להיפגש עם בעל הדירה המוצעת.



המוכר היה יהודי חסידי בשם ר' זושא, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, וערך לנו סיור בדירה יחד עם רעייתו.



הסיור התארך, והדירה המושקעת והמטופחת נשאה חן בעינינו, מתאימה לדרישותינו כמו הוזמנה עבורנו בתכנון אישי.



רעייתו של ר' זושא ליוותה את רעייתי בסיור, והרבתה לפרט את מעלותיה של הדירה, אותה היא טיפחה בטוב טעם ובתכנון מוקפד ומתקדם. כמעט לכל בורג בדירה היה לה הסבר מפורט מהי מטרתו ולמה הוא משמש ברוב תושיה.



הדבר אמר דרשני. רעייתי שאלה אותה: כמה זמן אתם מתגוררים כאן? והתשובה היתה: שנתיים.



- והדירה כה טובה ומוצלחת ומטופחת, אז מדוע אתם מוכרים אותה?



כאן הועמו פניהם של המוכר ורעייתו גם יחד.



הוא הסביר לי במילים קצרות שהעסק שלו נקלע לקשיים לאחרונה, הוא לא מצליח לעמוד בהתחייבויותיו, ואין לו מנוס ממכירת הדירה כדי לשרוד את התקופה הקשה.

לא נעים היה לשמוע זאת, אמרתי בנימוס כמה מילים של חיזוק, והמשכנו בסיור.



בסופו של דבר הדירה נשאה חן בעינינו מאד, וקבענו להפגש שוב בימים הקרובים ולסכם את תנאי העיסקה המפורטים ולחתום על חוזה.



משם נסענו לבית בננו, שם עשינו את הלילה.



למחרת בבוקר, קודם התפלה אני נוהג כתקנת האר"י הק' לומר "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".



תוך כדי אמירת המילים פילחה מחשבה את לבי:



אני מקבל עלי לאהבה את רעי, כמוני?

ר' זושא היקר בעל הפנים המאירות נאלץ למכור את ביתו אשר בנה בעמל ובהשקעה מרובה - רק בגלל קשיי נזילות, ואני מתעתד לקבל את הבית הזה כדי להתגורר בו כמה פעמים בשנה, וכל זה רק בגלל שמצבי כרגע שפיר. האם לזאת אהבה תיקרא?



המחשבה הזו העיקה עלי, ואמרתי לעצמי:

אני לא עושה שקר בנפשי. עלי לעשות משהו ממשי כדי לקיים את המשפט הראשון אותו אני אומר בדבקות כל יום עם שחר.



אחרי התפלה שיתפתי את רעייתי במחשבותי.

מטבע הדברים קשה היה לה מאד לעשות את השינוי בראש.

לוותר על הדירה למענה הגענו מעבר ליבשת, והיא כבר נקשרה אליה במחשבתה וטוותה חלומות נעימים על הימים אשר תזכה לשמוח בה עם נכדינו המתוקים.

הוצאתי מהארון ספר העוסק במצוות שבין אדם לחברו, פתחתי את הפרק הדן ב"ואהבת לרעך כמוך" [א.ה. שם הספר נשכח ממני] ולמדנו יחד שעה ארוכה.



כשסיימנו את הלימוד, רעייתי היתה בשלה לוותר על החלום, בכדי לזכות לקיים את המצוה הגדולה.



התקשרתי לר' זושא, ואמרתי לו שחשבתי שוב על הנושא, וההחלטה גמלה בלבי שאני מוותר על רכישת הדירה, ואני מעוניין לתת לו הלוואה נוחה בסכום הנדרש לו כדי להתגבר על הקושי בעסקיו.



קבענו להפגש מאוחר יותר בביתו. כעת ביקשתי נתונים יותר מפורטים על הסכום הנדרש.



ברגע הראשון שהתוודעתי לנתונים פקו ברכי. חשבתי שהוא נזקק לחלק מסויים משווי הדירה כדי להציל את עסקיו, אך כעת מתברר שהוא זקוק למלוא הסכום של מחיר הדירה... שמונה מליון דולר!



הלוואה של שמונה מליון אינה דבר של מה בכך גם לאדם כמוני...

אבל כיוון שהתחלתי במצוה התגברתי על הקושי.

קבענו פגישה נוספת אצל עו"ד, וחתמנו על חוזה הלוואה של שמונה מליון דולר בפריסת תשלומים של 25 שנים.



בסעיף מיוחד שנוסף לחוזה, נאסר על ר' זושא לגלות שמץ מכל הענין לאדם כלשהו בעולם.

לאחר מכן העברתי לחשבונו של ר' זושא שמונה מליון דולר, ושבנו לאנטוורפן, כשאין דירה ל שמנו, אבל ששים ושמחים בכך שזכינו לקיים באמת את המצווה היקרה של ואהבת לרעך כמוך.



מס' ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מר' זושא:

- ר' ניסים היקר. נכון שהתחייבתי לסודיות מוחלטת.

- אבל כרגע אני נמצא בארץ הקדש ועתי דלהכנסלפני ולפנים אל מורי ורבי האדמו''ר שליט''א כאן הוא נקט בשמו של אחד האדמורי''ם המפורסמים, הרבי הוא כמו אבא שלי. אם הרבי ישאל אותי אם מכרתי כבר את הדירה, מה אענה לו?

- עניתי לו: אם זה כמו אבא, אני מתיר לך לספר דברים כהוייתן.



עכשיו באתי לבקר בארץ הקדש, ואיכשהו הדבר נודע לר' זושא.

ר' זושא חפץ מאד שאכנס לבקר את רבו.

פיניתי לי זמן ערב אחד, והגעתי ל''קבלת קהל'' של הרבי, דבר שלא הסכנתי לעשות מעודי.

הגבאי שהבחין בי עומד בתור, דמות חריגה בנוף האנושי הרגיל, שאל לשמי, וניכר היה עליו שהשם אינו זר לו.

זמן קצר לאחר מכן גבאי קרא לי להיכנס אל הרבי, תוך שהוא מודיע לנוכחים כי הרבי לא יקבל עוד קהל בשעה הקרובה...

נכנסתי אל הרבי שקיבל אותי באהבה מופגנת, הרבי התעניין בשלומי בארוכה, וביקש לשמוע פרטי פרטים על חיי ועל משפחתי.

בסיום השיחה שנתעארכה מאד, הרבי פנה אלי ואמר בקול נרגש:

ר' ניסים היקר.

אני אינני רוצה ממך תרומה או סיוע למוסדות.

אחרי המעשה הנאצל שעשית עם ר' זושא, אני חפץ להיות שותף שלך!

איך אני יכול להשתתף עם אדם כמוך?

שאל הרבי וגם ענה:

נעשה שותפות יששכר וזבולון.



הרבי קרא לאחד הדיינים, וביקש לערוך בינינו הסכם כדת וכדין, אני התבקשתי והוצאתי מכיסי שטר של מאה דולר, אותו מסרתי לרבי כ''חלק הזבולון'' בשותפות, שנינו חתמנו על השטר, והדיין אישר את ההסכם בחתימת ידו, ורק לאחר מכן הרבי נפרד ממני בידיות ופטרני לשלום.



אז מה היה לנו כאן?

זכינו לשמוע על הנהגה מיוחדת של אדמו''ר חשוב, ובזה מן המותר להאריך...



זכינו להכיר את ר' זושא, יהודי יקר שעמד במצב קשה מאד, איש עסקים שנאלץ למכור את ביתו, ואף עומד לחתום על חוזה, והקב''ה שולח אליו את ישועתו המופלאה, יהודי עשיר, ''מעשה ניסים'' מארץ אחרת, כדי להושיעו ברגע האחרון באופן כה לא צפוי,

ללמדנו כי ישועת ד' כהרף עין, ובכל מצב שהוא אין ליהודי להתייאש.



וזכינו להכיר יהודי יקר כמו ר' ניסים, אשר רק לשמע התנהגותו האצילית הלב אומר:

מי כעמך ישראל!

טאטע זיסער, ראויים הם בניך שתגאלם מצרותיהם!

שלח תגובה